משנה ד: סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָּשָׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כָּחֵרֶם, אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, אָסוּר. וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כַּמַּעֲשֵׂר, אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כַּתְּרוּמָה, אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. סְתָם חֲרָמִים בִּיהוּדָה מֻתָּרִין, וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים:
משנה ד: משנתנו עוסקת באופן שנדר האדם נדר העשוי להתפרש בכמה פנים: סְתָם נְדָרִים – נדרים שאמרם האדם בלשון סתומה, וניתן לפרשה באופן שיחול הנדר וניתן לפרשה באופן שלא יחול הנדר, יש לְהַחְמִיר ולומר שחל הנדר. וּפֵירוּשָׁם – אבל אם פירש האדם שהיתה כוונתו לאופן מסוים, שלא חל בו הנדר, יש לְהָקֵל ולומר שלא חל נדרו.
מביאה המשנה דוגמאות לאופן הראשון, שיש להחמיר בסתם נדרים, כֵּיצַד, אָמַר הנודר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ, או שאמר כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר – אם היתה כוונתו לבשר קרבנות שמולחים אותו, או ליין המתנסך על גבי המזבח, אָסוּר, שהרי קרבנות ונסכים הם 'דבר הנדור', שניתן להתפיס בו נדר, אך אִם היתה כוונתו לבשר ויין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, שזהו 'דבר האסור', שלא ניתן להתפיס בו נדר, הרי הוא מֻתָּר, וְאִם סָתַם את דבריו, והיינו שאמר שהיתה כוונתו למשמעות סתם לשון זו (תוספות), אָסוּר. האומר הֲרֵי עָלַי כְּחֵרֶם, אִם היתה כוונתו שיהא הדבר כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, והיינו כממון המוחרם לבדק הבית, שזהו דבר הנדור, אָסוּר, וְאִם היתה כוונתו שיהא הדבר כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים – חרם הניתן לכהנים, מֻתָּר, כיון שלאחר שניתן לכהנים אין בו קדושה כלל, ואינו אסור. וְאִם סָתַם את דבריו, אָסוּר. האומר הֲרֵי עָלַי כְּמַעֲשֵׁר, אִם כְּמַעֲשַׁר בְּהֵמָה נָדַר, הרי זה אָסוּר, כיון שקודם הפרשת המעשר לא היתה שום בהמה קדושה, ונמצא שהקדושה חלה רק על ידי הקדשתו, והרי זה 'דבר הנדור' שניתן להתפיס בו נדרים, וְאִם במעשר שֶׁל גֹּרֶן נדר, מֻתָּר, כיון שגם קודם הפרשת המעשר מהתבואה היתה היא אסורה משום טבל, וְאִם סָתַם את דבריו, הרי זה אָסוּר. האומר הֲרֵי עָלַי כִּתְרוּמָה, אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, והיינו דמי מחצית השקל שנותן כל אדם מישראל לצורך קניית קרבנות ציבור, הרי זה אָסוּר, כיון שזהו דבר הנדור, וְאִם בתרומה שֶׁל גֹּרֶן נדר, הרי זה מֻתָּר לפי שגם קודם הפרשת התרומה היתה התבואה אסורה משום טבל, וְאִם סָתַם את דבריו ואמר 'כתרומה', הרי זה אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה חולק על דין 'תרומה' ו'חרם', ואוֹמֵר, סְתָם 'תְּרוּמָה' המוזכרת בְּארץ יְהוּדָה, אֲסוּרָה, כיון שבדרך כלל הכוונה שם לתרומת הלשכה של מחצית השקל, שהם רגילים בה, וּבְּארץ הגָּלִיל הרי היא מֻתֶּרֶת, כיון שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָּלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, כלומר, כיון שהם רחוקים מירושלים אינם רגילים בתרומה זו, ואינם קוראים לה 'תרומה' סתם, אלא 'תרומת הלשכה', ולכן אם אמר 'תרומה' סתם כוונתו לתרומת גורן, וכיון שאין זה נחשב דבר הנדור, לא חל נדרו. וכן חולקים חכמים לגבי לשון חרם, ואומרים, סְתָם לשונות 'חֲרָמִים' בִּיהוּדָה, מֻתָּרִין, כיון שמן הסתם כוונתו לחרם של כהנים, המצוי שם, וְאילו סתם לשון חרמים בַגָּלִיל, אֲסוּרִין, והטעם לכך, כיון שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָּלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים.
