משנה ה: נָדַר בַּחֵרֶם, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. בַּקָּרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנִית לִי, וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי, עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶן. וְאִם נִשְׁאָלוּ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִים אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים:
משנה ה: עתה מבארת המשנה את הדין של 'פירושן להקל', כלומר, שגם אם נדר בלשון סתומה, אם אחר כך הוא מפרש את דבריו באופן שאין בו נדר, הרי הוא מותר, נָדַר בְּחֵרֶם סתם, וְאחר כך אָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם – במצודות של דגים, שאין לזה כל משמעות איסור [וכן אם אמר שהיתה כוונתו לחרמי כהנים]. או שנדר בְּקָרְבָּן סתם, וְאָמַר אחר כך כפירוש לדבריו, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים, שדרך בני אדם להביא להם מתנות, ואין בהם כל קדושה. או שאמר הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, ובפשטות משמעות דבריו שיהא הוא עצמו אסור כקרבן על חבירו, וְלאחר מכן אָמַר כפירוש לדבריו, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ, כלומר שהצנעתי לשם כך עצם מיוחדת, ועליה אני מתכוון באומרי לשון זו של 'הרי עצמי קרבן', וכן אם אמר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר לאחר מכן כפירוש לדבריו לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא מֵאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁכבר גֵּרַשְׁתִּי, עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶם, כלומר, אין צורך להשאל עליהם, כיון שאינם חלים כלל, וְאִם נִשְׁאֲלוּ, והיה השואל עם הארץ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן, כדי שלא יהיו רגילים בנדרים ויבואו לידי מכשול, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אף על פי שמצד הדין אין נדרים אלו חלים כלל, מאחר ונאמן הנודר לפרש את נדרו לאופן שאין בו איסור, מכל מקום אין אומרים להם כן, אלא פּוֹתְחִין לָהֶן פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, כפי שמתירים שאר נדרים, וּמְלַמְּדִין אוֹתָן שיזהרו בלשונם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים.
