יד. המברך ברכת הנהנין או ברכת המצוות, וענה אמן אחר ברכת עצמו, בדיעבד לא חשיב הפסק בכהאי גוונא. וכן אם היו מסובין ובירך כל אחד לעצמו, וענה אמן על ברכת חבירו לפני שטעם, או ענה אמן אחר קדיש, בדיעבד לא חשיב הפסק. אולם אם הפסיק בתיבה אחרת בין הברכה לטעימה או לקיום המצוה, הוי הפסק, ואף שאמר רק תיבה אחת, אפילו הכי הוי הפסק.
טו. קודם שיאכל יתן מזון לפני בהמתו, שאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, או חיה או עוף שבביתו, שמזונותיהם עליו. ואסור אף לטעום קודם שיתן לפניהם מאכל. ויש אומרים שאין זה מעיקר הדין, אלא ממדת חסידות, שנכון והגון מאד לעשות כן. ויש אומרים שדבר זה הוא מעיקר הדין. וגם זה אינו אלא באכילה, אבל בשתייה אדם קודם לבהמה ולעוף.
