יט וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הִנָּבֵ֕א וְהַ֖ךְ כַּ֣ף אֶל־כָּ֑ף וְתִכָּפֵ֞ל חֶ֤רֶב שְׁלִישִׁ֨תָה֙ חֶ֣רֶב חֲלָלִ֔ים הִ֗יא חֶ֚רֶב חָלָ֣ל הַגָּד֔וֹל הַחֹדֶ֖רֶת לָהֶֽם׃ כ לְמַ֣עַן ׀ לָמ֣וּג לֵ֗ב וְהַרְבֵּה֙ הַמִּכְשֹׁלִ֔ים עַ֚ל כָּל־שַׁ֣עֲרֵיהֶ֔ם נָתַ֖תִּי אִבְחַת־חָ֑רֶב אָ֛ח עֲשׂוּיָ֥ה לְבָרָ֖ק מְעֻטָּ֥ה לְטָֽבַח׃
֍ ֍ ֍
(יט) וְאַתָּה בֶן אָדָם, הִנָּבֵא, וְהַךְ כַּף אֶל כָּף בדרך צער, וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה – החרב של נבוכדנצר, שהרגה רק שליש מהעם, תוכפל על ידי החרב הפנימית של העם, שתהרוג שני שליש מהעם, כפול ממה שתהרוג חרב נבוכדנצר, ומבאר כיצד יֵהרגו אותם שני שליש, חֶרֶב חֲלָלִים הִיא – זו היא החרב של ישראל עצמם, העומדים להיות חללים במלחמה, וקודם שיֵהרגו בעצמם יַהרגו זה את זה, חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל – וכן חרבו של ה'חלל הגדול', הוא מלך ישראל העתיד לההרג גם הוא, וקודם לכן השחית את העם בחרבו, הַחֹדֶרֶת לָהֶם – זו היא החרב הנמצאת בחדריכם, כלומר, חרב פנימית של ישראל שבתוך העיר, היא זו שתהרוג שני שליש מהעם, כפול מהחלק שיהרוג נבוכדנצר [ובחרב זו הפנימית כלולים גם אלו שמתו בימי המצור בדבר וברעב, וגם אלו שנותרו אחרי החורבן עם גדליה בן אחיקם, וברחו למצרים ונהרגו שם, וכפי החלוקה שהתבארה לעיל (פרק ה' פסוקים א'-ד')].
(כ) ורק לְמַעַן לָמוּג לֵב – להפחיד את ליבם, וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים עַל כָּל שַׁעֲרֵיהֶם – להרבות את המכשולים בשאר הערים שסביבות ירושלים, נָתַתִּי אִבְחַת חָרֶב של נבוכדנצר, אבל לא היתה עיקר תכליתו להרוג את יושבי ירושלים, אָח – והיתה שמחה מסוימת בחרבו של נבוכדנצר, כי היא היתה עֲשׂוּיָה רק לְבָרָק, וכפי שהתבאר (פסוק ט"ו) שהברק הוא סימן שהיא קהה ואינה יכולה להרוג, ולכן נשארה נקיה ומבריקה, והרי היא מְעֻטָּה לְטָבַח – ממעטת להרוג, כי רק שליש מההרוגים היו מחרבו, והשאר מתו בדבר וברעב, או נהרגו במלחמות הפנימיות שהיו בין יושבי ירושלים.
