כא הִתְאַֽחֲדִ֥י הֵימִ֖נִי הָשִׂ֣ימִי הַשְׂמִ֑ילִי אָ֖נָה פָּנַ֥יִךְ מֻֽעָדֽוֹת׃ כב וְגַם־אֲנִ֗י אַכֶּ֤ה כַפִּי֙ אֶל־כַּפִּ֔י וַהֲנִֽיחֹתִ֖י חֲמָתִ֑י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה דִּבַּֽרְתִּי׃
֍ ֍ ֍
(כא) עתה מתאר את ספיקו של נבוכדנצר קודם שעלה על ירושלים, שעמד על פרשת דרכים ולא ידע אם לפנות לימינו אל ירושלים, או לשמאלו אל רבת בני עמון, ומצייר זאת כאילו פנה נבוכדנצר אל חרבו ושאל אותה, הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי – האם תאחדי את כל מחנות הצבא ללכת לצד ימין, אל ירושלים, הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי – או שתשימי את דרכך לשמאל, לרבת בני עמון, אָנָה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת, והלא יש ספק בדבר.
(כב) אומר ה', וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי לאות שנגזר הדין על ירושלים, וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי – אניח לחמתי לִכְלוֹת בירושלים על ישראל, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי, ובגזירתי עלה נבוכדנצר על ירושלים.
