משנה ג: וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ וּמַעְשְׂרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ. וּמַקְרִיב עָלָיו קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, וּמְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, אֲבָל לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא. אֲבָל מְלַמֵּד הוּא אֶת בָּנָיו (וְאֶת בְּנוֹתָיו) מִקְרָא, וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם. וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָן אֶת הַטְּמֵאָה, וְאֵינוֹ זָן אֶת הַטְּהוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה. אָמַר לָהֶן, שֶׁהַטְּהוֹרָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, וּטְמֵאָה נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ לַשָּׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַטְּמֵאָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִם יִרְצֶה, הֲרֵי הוּא מוֹכְרָהּ לַגּוֹיִם אוֹ מַאֲכִילָהּ לַכְּלָבִים:
משנה ג: וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ וְאֶת מַעְשְׂרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ – רשאי המדיר להפריש עבור המודר תרומות ומעשרות מדעתו של המודר, אף שאסור לו לגרום לו הנאה, ואם היה עושה כן בשליחותו היה גורם לו הנאה, ומאידך ללא רשותו של בעל הפירות אין אדם אחר רשאי להפריש תרומות ומעשרות, והאופן המותר הוא כשלא ביקש ממנו המודר בפירוש להפריש תרומות ומעשרות עבורו, אלא אמר באופן כללי שכל הרוצה לתרום עבורו יכול לעשות זאת, באופן זה הדבר מותר. וְאם היה המדיר כהן, מַקְרִיב הוא עָלָיו קִנֵּי זָבִין וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת ['קן' הוא כינוי לשתי תורים או שני בני יונה, שצריכים להביא זב, זבה ויולדת], חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, ואף על פי שאסור למדיר לעשות דבר בשליחותו של המודר, הרי הקרבת הקרבנות על ידי הכהן אינה נחשבת כעשייה בשליחות בעל הקרבן, אלא בשליחות ה', ולכן רשאי הוא להקריב עבורו את קרבנותיו. וּמְלַמְּדוֹ בחינם מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, שאילו הם דברים שאסור למלמד ליטול עבורם שכר מהלומד, ונמצא שאינו מהנה אותו הנאת ממון בכך שמלמדו בחינם. וְלֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא, כיון שמותר ליטול שכר על לימוד פיסוק הטעמים [כיון שפיסוק הטעמים אינו מן התורה], וכשמלמדו בחינם נמצא שנותן לו הנאה השוה ממון. אֲבָל מְלַמֵּד הוּא אֶת בָּנָיו של המודר אפילו מִקְרָא בחינם, ואף שהמודר חייב ללמד את בניו תורה, מכל מקום אין הנאת לימוד בניו נחשבת כהנאה הבאה לגופו של המודר, וְכן זָן המדיר אֶת אִשְׁתּוֹ של המודר, וְאֶת בָּנָיו הקטנים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא [-המודר] חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם, ועל ידי שהמדיר זן אותם מרויח המודר שאינו צריך לזונם, מכל מקום אין זו נחשבת הנאה הבאה לגופו של המודר, ואין זה חמור יותר מתשלום חובו של המודר, שהתבאר לעיל שמותר. וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ של המודר, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, כיון שבכך הוא משביח את ממונו, שיכול הוא לשחוט את בהמתו הטהורה או למכור את הטמאה, ויש לו הנאה ממונית בכך שבשרן מתרבה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, זָן אֶת הבהמה הַטְּמֵאָה של חבירו, וְאֵינוֹ זָן אֶת הַטְּהוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה החילוק בֵּין הבהמה הטְמֵאָה לִטְהוֹרָה. אָמַר לָהֶן, שֶׁהַטְּהוֹרָה, נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, שהרי לאחר שחיטתה יכול הוא לאוכלה, וכיון שהלה זן אותה בחייה, התרבה בשרה, ונמצא שהוא נהנה מכך, וְאילו הטְמֵאָה, נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ לַשָּׁמַיִם, שהרי רק בחייה יכול הוא להשתמש בה למלאכה, ואין לו תועלת בפיטומה, ולאחר שמתה אין לו תועלת בבשרה. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַטְּמֵאָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, שֶׁהרי אִם יִרְצֶה, הֲרֵי הוּא מוֹכְרָהּ לַגּוֹיִם אוֹ מַאֲכִילָהּ לַכְּלָבִים, ונמצא שנהנה מכך שהלה האכיל אותה וריבה את בשרה.
