משנה ב: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, שׁוֹקֵל אֶת שִׁקְלוֹ, וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵדָתוֹ. מָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר, תִּפּוֹל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ:
משנה ב: משנתנו מונה דברים שונים שמותר למודר הנאה מחבירו לעשות עבורו, אף על פי שלכאורה היה ניתן לומר שיש בכך משום הנאה: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ – מי שאסר את הנאתו על חבירו, שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ – רשאי לתת עבורו את מחצית השקל לבית המקדש, שנותן כל אדם מישראל פעם בשנה לקניית קרבנות ציבור, כיון שמדובר כאן באופן שאותו אדם כבר תרם מחצית השקל, ושלחו לבית המקדש, אלא שאבד בדרך, והדין הוא שכאשר נוטלים ממון מאותם שקלים לצורך קניית קרבנות ציבור עושים זאת גם עבור אלו שאבדו שקליהם בדרך, ונמצא שגם אם לא היה חבירו תורם עבורו היה לו חלק בקרבנות הציבור, וממילא מה שנתן עבורו מחצית השקל אין זו נחשבת הנאה עבורו. וּפוֹרֵעַ לוֹ אֶת חוֹבוֹ, כיון שאין זו הנאה ממש, אלא מניעת נזק, ועוד, שהרי יתכן שגם אם לא היה הלה פורע עבורו את חובו לא היה מפסיד, וכגון שהיה הלוה מפייס את המלוה עד שהיה מוחל לו על חובו, ולכן אין זו נחשבת הנאה האסורה. וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵדָתוֹ, שהרי לא נתן לו ממון משלו אלא החזיר לו חפץ השייך לו, ואף שטרח בגופו בהשבת האבידה, הרי קיים בכך מצוה המוטלת עליו, ולא עשה זאת בשליחות חבירו. אמנם במָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר – במקרה שמותר למוצא ליטול שכר על כך שטרח בהשבת האבידה, והיינו באופן שמחמת טירחתו בהשבת האבידה הוצרך להתבטל ממלאכתו, שצריך המאבד לשלם לו מה שהפסיד מחמת טירחה זו, ואינו רוצה לקבל ממנו ממון זה, ומאידך אינו יכול למחול לו על כך כיון שאז נמצא שגרם לו הנאה בכך שלא נטל ממנו את הממון המגיע לו, תִּפּוֹל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ – יתן המאבד להקדש את אותם דמים שהיה צריך לתת למוצא.
