פרק ד, משנה א: אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. הַמֻּדָּר מַאֲכָל מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל מַשְׁאִיל לוֹ חָלוּק וְטַבַּעַת וְטַלִּית וּנְזָמִים וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ. מָקוֹם שֶׁמַּשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אָסוּר:
פרק ד, משנה א: פרק זה עוסק בדיני אדם שנאסרה עליו הנאת חבירו בנדר, והמשנה הראשונה מבררת את החילוק בין נדר האוסר עליו את כל הנאות חבירו, לבין נדר האוסר עליו רק הנאת מאכל: אֵין חילוק לענין הדין, בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, שאסר על עצמו את הנאת חבירו לגמרי, לכל דבר וענין, לְבין המֻדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל – לבין מי שאסר על עצמו רק הנאה המביאה לידי מאכל, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל – כניסה ברגליו לחצר חבירו, שהמודר הנאה מחבירו אינו רשאי להכנס ברגליו לחצר חבירו, ואילו המודר ממנו הנאה של מאכל מותר, כיון שאין זו הנאה שיש בה שוה פרוטה, וממילא אין היא עשויה להביא לידי מאכל, וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָהֶם אוֹכֶל נֶפֶשׁ, והיינו במקום שאין דרך להשכיר כלים כאלו, והמודר הנאה מחבירו אסור לו ליטול ממנו בהשאלה כלים אלו, כיון שיש לו הנאה מהם, ונמצא שנהנה מחבירו, אבל המודר ממנו רק הנאה המביאה לידי מאכל, רשאי לשאול ממנו כלים כאלו, כיון שאינם מיועדים להכנת מאכלים, ונמצא שאין זו הנאה המביאה לידי מאכל, וגם אין דרך להשכירם, ונמצא שלא הרויח בכך שוה פרוטה. אבל בשאר ההנאות, שיש בהם שוה פרוטה, גם אם אין הם ממש הנאות המביאות לידי מאכל, לא רק המודר הנאה מחבירו אסור בהם, אלא גם המודר ממנו הנאת מאכל, כיון שבאותה פרוטה שהרויח וחסך בכך שקיבל את ההנאה מחבירו בחינם, יכול הוא לקנות לעצמו דבר מאכל, ונמצא שכל הנאה שיש בה שוה פרוטה נחשבת כהנאה המביאה לידי מאכל.
הַמֻּדָּר הנאת מַאֲכָל מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ נַפָּה, וּכְבָרָה [-מסננת בעלת נקבים גדולים], וְרֵיחַיִם, וְתַנּוּר, וגם במקום שאין דרך להשכיר כלים אלו, ונמצא שבכך שהשאילם לו לא הרויח ממון, מכל מקום כיון שבכלים אלו מכינים מאכלים, הרי זו הנאה המביאה לידי מאכל, האסורה עליו. אֲבָל מַשְׁאִיל לוֹ חָלוּק, וְטַלִּית, וְטַבַּעַת וּנְזָמִים, וְכן כָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ אוֹכֶל נֶפֶשׁ, במקום שאין דרך ליטול על כך ממון, כיון שאין זו הנאה המביאה לידי מאכל. אבל במָקוֹם שֶׁמַּשְׂכִּירִין כְּיוֹצֵא בָּהֶם, ואין דרך להשאילם בחינם, אָסוּר למודר מאכל מחבירו ליטלם בחינם, כיון שעל ידי זה שהוא שואל מחבירו את הדבר במקום לשוכרו הוא חוסך ממון, ובאותו ממון יכול הוא לקנות מאכלים, ונמצא שנהנה מחבירו הנאה המביאה לידי מאכל.
