משנה יא: קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְיִשְׂרָאֵל, לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי, לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר אִם שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי, יַהֲנֶה לַנָּכְרִים. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָעֲרֵלִים, מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמוּלֵי הָאֻמּוֹת. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַמּוּלִים, אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּמוּלֵי הָאֻמּוֹת, שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְֹרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם הַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב, וְאוֹמֵר (שמואל א יז) וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, וְאוֹמֵר (שמואל ב א) פֶן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מְאוּסָה הָעָרְלָה שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלש עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶׁה הַצַדִּיק עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֱּאֱמַר (בראשית יז), הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. דָּבָר אַחֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג), כֹּה אָמַר יְיָ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי:
משנה יא: האומר קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, ואף על פי שגם ישראל הם מצאצאי נח, אין הם מכונים 'בני נח', אלא מיוחסים לאברהם אבינו. האומר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם, ואפילו הגויים המתייחסים לעשיו וישמעאל, אינם מכונים 'זרע אברהם', שנאמר (בראשית כא יב) 'כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע', ומשמע שישמעאל ושאר בניו של אברהם אינם מתייחסים אליו להקרא זרעו, ולשון 'ביצחק' מלמדת שרק חלק מזרעו של יצחק יתייחס לאברהם, והיינו בני יעקב, ולא כל זרעו של יצחק, כיון שעשיו וזרעו אינם מתייחסים לאברהם.
האומר קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל, לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר – קונה מישראל במחיר גבוה, כיון שאם יקנה במחיר רגיל נמצא שהוא נהנה מהם, וּמוֹכֵר להם בְפָחוֹת, כדי שלא יהנה מהם. האומר קונם שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי, לוֹקֵחַ בְפָחוֹת, וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, כדי שלא ייהנו ממנו ישראלים, אִם שׁוֹמְעִין לוֹ – אם יהיה מי שיסכים לכך, למכור לו במחיר נמוך ולקנות ממנו במחיר גבוה. האומר קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶם, לישראל, וְקונם שאין הֵם נהנים לִי, נמצא שאינו יכול כלל לישא וליתן עם ישראלים, שהרי בודאי אחד מהם יהנה מהמקח, ואסור לו להנות מישראלים ואסור להם להנות ממנו, ולכן יֵהָנֶה לַנָּכְרִים – ימכור ויקנה רק לגויים.
האומר קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לַעֲרֵלִים, הרי זה מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמוּלֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם. האומר קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לְמוּלִים, הרי זה אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֻתָּר בְּמוּלֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם. ומבארת המשנה את שני הדינים הללו, לפי שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא עַל שֵׁם הַעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט כה) 'כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב', הרי ש'ערלים' הוא כינוי לכל הגויים, ואפילו אותם המולים, ואילו ישראל אינם מכונים 'ערלים', ואפילו מי שאינו מהול. וְאוֹמֵר (שמואל א יז) 'וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה', וְאוֹמֵר (שמואל ב א) 'פֶן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים', ובאומה גדולה כל כך בודאי יש מי שנולד מהול, ואף על פי כן מכנה את כולם 'ערלים'. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מְאוּסָה היא הָעָרְלָה, שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, 'כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים'. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, גְּדוֹלָה היא המִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלש עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת, כי בפרשת מילה הוזכרה לשון 'ברית' שלש עשרה פעמים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה היא אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה, שהרי מילה בזמנה נעשית אפילו בשבת, שנאמר (ויקרא יב ג) 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ', ולשון 'וביום' מלמדת שאפילו בשבת יש למול. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶׁה הַצַדִּיק עָלֶיהָ אפילו מְלֹא שָׁעָה, אלא בשעה שהתרשל מלמול את בנו, בא מלאך להמיתו. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים, שהרי אסור מן התורה לקצוץ נגע צרעת שיש בגוף האדם, אך אם יש נגע צרעת במקום המילה, מותר למול ולקוצצו. רַבִּי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֱּאֱמַר (בראשית יז) 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים'. דָּבָר אַחֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג) 'כֹּה אָמַר יְיָ, אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי':
