המשך משנה ד: לֹא יֹאכַל עִמּוֹ מִן הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים, וְלֹא יַעֲשֶׂה עִמּוֹ בְּאוּמָּן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה הוּא בְּרָחוֹק מִמֶּנּוּ:
המשך משנה ד: המשנה מבארת עתה את דינם של פועלים העוסקים במלאכה, שאחד מהם אסר את הנאתו על חבירו: לֹא יֹאכַל עִמּוֹ – המודר עם המדיר מִן הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי פּוֹעֲלִים, כלומר, מתוך קערה גדולה של אוכל המונחת לפני הפועלים, והם אוכלים ממנה יחד, מחשש שמא יניחו שם אוכל רב יותר מחמת המדיר, ונמצא שנהנה המודר מחמתו. או שמא ימנע המדיר מלאכול כל צרכו, ויהנה מכך המודר. וְלֹא יַעֲשֶׂה עִמּוֹ בְּאוּמָּן – לא יחפרו שניהם באותה קרקע, אף שכל אחד חופר בשורה אחרת של עצים, רחוק מחבירו ['אומן' זהו כינוי לשורה], מאחר וחפירתו של המדיר מרפה את הקרקע ומקילה את עבודתו של המודר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה הוּא בְּרָחוֹק מִמֶּנּוּ – רשאי המדיר לעסוק בחפירת הקרקע במקום רחוק מהמודר, שאין חפירתו של המדיר משפיעה על הקרקע הסמוכה למקום חפירתו של המודר.
