משנה ה: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לִפְנֵי שְׁבִיעִית, לֹא יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת. וּבַשְּׁבִיעִית אֵינוֹ יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן (הַנְּטִיעוֹת) הַנּוֹטוֹת. נָדַר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל לִפְנֵי שְׁבִיעִית, יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת. וּבַשְּׁבִיעִית, יוֹרֵד וְאוֹכֵל:
משנה ה: משנתנו ממשיכה בבירור דינו של המודר הנאה מחבירו, ומבארת את דינו בהנאה מהשדה והפירות של המדיר, בשנים רגילות ובשנת השמיטה: הַמֻּדָּר הֲנָיָיה מֵחֲבֵירוֹ, והיה הנדר לִפְנֵי שנת שְׁבִיעִית, לֹא יֵרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, ואפילו רק כדי לעבור דרך שדהו למקום אחר, וכפי ששנינו לעיל בתחילת הפרק, שאפילו דריסת הרגל אסורה במודר הנאה, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת – מהפירות הצומחים על הענפים הנוטים משדה חבירו לרשות הרבים, ואף שאינו צריך להכנס לשם כך לחצר חבירו, כיון שהפירות עצמם אסורים עליו, מחמת שהם מנכסי חבירו. וּבַשְּׁבִיעִית – אם הודר הנאה מחבירו בשנת השביעית עצמה, שהפירות כבר הפקר, לֹא יֵרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, ואף שהתירה התורה לאדם להכנס בשנת השמיטה לשדה חבירו כדי ליטול מהפירות, ונמצא שלענין ההליכה בשדה ללקוט פירות נחשבת השדה כמופקרת לכל אדם, ואין זה נחשב שנהנה מממון חבירו, מכל מקום גזרו חכמים שאותו אדם המודר הנאה לא יהיה רשאי להכנס כלל לשדה המדיר, מחשש שמא לאחר שיכנס ויטול פירות בהיתר, ישהה שם זמן נוסף, ושהייה זו כבר אינה לצורך נטילת הפירות, ולא התירה אותה התורה, ונמצא שנהנה מנכסי המדיר, האסורים עליו בהנאה, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַנּוֹטוֹת – מהפירות הנוטים אל מחוץ לשדה חבירו, כיון שהפירות עצמם הפקר, ואינם בכלל נכסי חבירו האסורים עליו, וגם יכול ליטלם ולאוכלם בלי להכנס לתוך חצר חבירו.
עתה מבארת המשנה את דינו של מי שלא הודר הנאה מכל נכסי חבירו, אלא רק ממאכליו: נָּדַר מִמֶּנּוּ שלא יהנה ממנו הנאת מַאֲכָל, וחל נדרו לִפְנֵי שהגיעה שנת השְׁבִיעִית, יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וכפי שהתבאר במשנה לעיל, שאין דריסת הרגל נחשבת כהנאה המביאה לידי מאכל, מאחר ואין דרך ליטול על כך ממון, ואין זו נחשבת הנאה שיש בה שוה פרוטה, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת, כיון שאכילת הפירות היא הנאה של מאכל, האסורה עליו. וּבַשְּׁבִיעִית עצמה, יוֹרֵד וְאוֹכֵל, כיון שהירידה עצמה מותרת לו אף בשאר השנים, מאחר ואין זו הנאה של מאכל, ואילו האכילה מותרת לו בשנת השמיטה, מאחר והתורה היא שהפקירה את הפירות, ואין הוא נחשב כנהנה מנכסי חבירו.
