משנה ו: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ. לֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִמְכּוֹר לוֹ וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ, הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתָךְ. אָמַר לוֹ, אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר קוֹנָם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם, אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחֲרוֹשׁ, הוּא אָסוּר וְכָל אָדָם מֻתָּרִין אִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרוֹשׁ, הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין:
משנה ו: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ – לא ישאיל המדיר למודר כלים, שהרי הם אסורים עליו בהנאה, וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, ואף שמעיקר הדין מותר לו לשאול ממנו, גזרו בזה חכמים כיון שבדרך כלל בני אדם שואלים ומשאילים זה לזה, ואם ישאל ממנו יבוא גם להשאילו, והדבר אסור. לֹא יַלְוֶנּוּ המדיר למודר מעות, שהרי הנאת נכסיו אסורה עליו, וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ, גזירה שמא יבוא מתוך כך גם להלוותו. לֹא יִמְכֹּר לוֹ, וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ, ואף שבכך שמוכר לו אין המודר נהנה מהמדיר, אסרו זאת גזירה שמא יבוא לקנות ממנו, ויהנה אותו בכך [אף שלעיל (פרק שלישי) התבאר שאם נדר האדם שלא יהנה משום אדם מישראל, לוקח בפחות ומוכר ביותר, באופן שאין לו הנאה במקח זה, ולא גזרו שם על מקח שאין בו הנאה שמא יבוא למקח שיש בו הנאה, היינו כיון ששם אסר על עצמו את הנאת כל ישראל, ואם נאסור עליו לגמרי למכור ולקנות מהם, לא יוכל להתקיים. אבל כאן שנדר הנאה רק מאדם אחד, יכול הוא להתקיים על ידי שיקנה וימכור עם אחרים, ולכן אסור עליו לגמרי לשאת ולתת עם אותו אדם שנכסיו אסורים עליו בהנאה (ר"ן)].
אָמַר לוֹ אדם לחבירו, הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ. אָמַר לוֹ בעל הפרה, אֵינָהּ פְּנוּיָה, אלא זקוק אני לה לחרישת השדה שלי, והוסיף בעל הפרה ואָמַר לוֹ למבקש, כדי שיאמין לו שאכן אינה פנויה, קוֹנָם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם – אם אכן הפרה פנויה, ייאסר עלי לעולם לחרוש את השדה עם פרה זו, והתברר שבאמת היתה הפרה פנויה באותו זמן, וחל נדרו, אִם הָיָה דַּרְכּוֹ של בעל הפרה לַחֲרֹשׁ בעצמו, מכאן ולהבא הוּא אָסוּר לחרוש בה לעולם את שדהו, וּשאר כָל אָדָם מוּתָּרִין לחרוש עבורו את שדהו בפרה זו, כיון שכך מתפרשת כוונת נדרו, וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ בעצמו, גם הוּא וְגם שאר כָל אָדָם אֲסוּרִין, והיינו כיון שמפרשים את כוונתו בנדרו לפי הנהגתו באותו זמן שבו נדר.
