פרשת תצוה
"על בשר אדם לא ייסך" (שמות ל לב)
מצוות לא תעשה, שלא למשוח בשמן המשחה שעשה משה אלא כהנים לבד, שנאמר 'על בשר אדם לא ייסך', ומי שמשח בו במזיד, חייב כרת, שנאמר 'ואשר יתן ממנו על זר ונכרת'. ואם עשה כן בשוגג, חייב חטאת.
משרשי המצוה גם כן להגדלת הבית וכל אשר בו, ולכן אין ראוי להדיוטות להשתמש באותו השמן הנכבד שבבית, רק הנבחרים בעם לבד, שהם כהנים ומלכים. ובכן בהמנע ההמון ממנו, ייקר בעיניהם עד מאד, כי גודל ערך הדברים נקבע בלב רוב בני האדם לפי מיעוט המצאם אצלם.
מדיני המצוה, שאין מושחים בו לדורות את כל הכהנים המתחנכים לעבודה, אלא כהן גדול ומשוח מלחמה, ומלכי בית דוד. אבל שאר המלכים אינם נמשחים אלא בשמן אפרסמון. ואף במלכי בית דוד אין מושחין מלך בן מלך, אלא אם כן יש עליו מחלוקת.
ונוהגת מצוה זו של איסור משיחת השמן בכל מקום שימצא, ובכל זמן, באנשים ובנשים.
