משנה ז: אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת:
המשנה מבארת שיש פעולות מסוימות שאסור לעשות בפסח, מחשש שיבואו לידי איסור חמץ: אֵין שׁוֹרִין במים קרים או פושרים אֶת הַמֻּרְסָן – פסולת הקמח לַתַּרְנְגוֹלִים, מחשש שיבואו לידי החמצה, אֲבָל חוֹלְטִין – מותר להשרות אותם במים רותחים [אמנם כתבו הגאונים שאין אנו בקיאים בחליטה, ולכן נהגו בזה איסור]. הָאִשָּׁה, לֹא תִשְׁרֶה במים אֶת הַמֻּרְסָן כדי שֶׁתּוֹלִיךְ אותו בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ, לשפשף בו את בשרה, כיון שהוא יכול לבוא לידי החמצה, אֲבָל שָׁפָה [-משפשפת] הִיא את המורסן בִּבְשָׂרָהּ כשהמורסן יָבֵשׁ, אף שיש זיעה על בשרה. לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִין בפיו, וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, כדרך שעושים לרפואה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת מחמת הרוק שבפיו.
