משנה ו: וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ:
נאמר בפסוק 'וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ', כלומר, שיש חיוב לאכול כזית מרור בליל ראשון של פסח. משנתנו מבארת באילו ירקות יוצאים ידי חובת אכילת 'מרור': וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ – ידי חובת אכילת מרור בַפֶּסַח, בַּחֲזֶרֶת, וּבָעֻלְשִׁין, וּבַתַּמְכָא, וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. ובכל הירקות הללו, יוֹצְאִין בָּהֶן – בקלחים של הירקות הללו, בֵּין כשהם לַחִין ובֵּין כשהם יְבֵשִׁין. אֲבָל לֹא יוצאים ידי חובה אם ירקות אלו כְבוּשִׁין בחומץ, וְלֹא כשהם שְׁלוּקִין – מבושלים יותר מדי, עד שהם נימוחים, וְלֹא כשהם מְבֻשָּׁלִין, כיון שבאופנים אלו פגה מהם המרירות, ואי אפשר לצאת בהם ידי חובת 'מרור'. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת – ניתן לצרף את כל חמשת המינים שנימנו לעיל לשיעור כזית, על ידי שיטול מכל אחד מהם שיעור קטן, ובלבד שיאכל בסך הכל, מכל המינים יחד, שיעור כזית. המשנה חוזרת עתה לדין של 'בין לחין ובין יבשין', ומבארת: וְיוֹצְאִין – מה שאמרנו שיוצאים ידי חובה בין לחין בין יבשין, היינו בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, אבל בעלים שלהם יוצאים ידי חובה רק כשהם לחים. וְכן יוצאים ידי חובה בַדְּמַאי – במרור שניקנה מעם הארץ, אף שאסרו חכמים לאכול את פירותיו מחשש שאינו מעשר, מכל מקום כיון שהתירו זאת לעניים, וכל אדם הרי יכול להפקיר את נכסיו ולהיות עני, לכן כל אדם יכול לצאת בהם ידי חובה, אף אם לא הפקיר את נכסיו בפועל. וְיוצאים ידי חובה בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, שהרי הוא מותר באכילה לכל אדם, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וכמבואר במשנה הקודמת, שלאחר הפדיון אין בהם קדושה, ואף שעדיין לא הוסיפו הבעלים חומש על הפדיון, אין זה מעכב את הפדיון, והירקות מותרים באכילה, וניתן לצאת בהם ידי חובה.
