משנה ה: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחִטִים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְּמִין וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעֲצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן:
משנתנו עוסקת בהלכות מצה, ומבארת מאילו מיני דגן ניתן להכין מצת מצוה, שיוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח: אֵלּוּ הם הדְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, כלומר, שניתן להכין מהם מצת מצוה, בַּחִטִים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְּמִין, וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, כלומר, בקמח העשוי מאחד ממינים אלו. אך אין יוצאים ידי חובה במצה העשויה מאורז או דוחן וכדומה.
וְיוֹצְאִין ידי חובה בַּדְּמַאי – בקמח העשוי מחיטים של עם הארץ, שלא ידוע אם הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ואסרו חכמים לאוכלם ללא הפרשת תרומות ומעשרות, מכל מקום כיון שהתירו זאת לעניים באכילה, וכל אדם הרי יכול להפקיר את נכסיו ולהיות עני, לכן יכול גם לצאת בהם ידי חובה, אף אם לא הפקיר את נכסיו בפועל. וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ – במעשר ראשון שהופרשה ממנו תרומת מעשר, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכן בהֶקְדֵּשׁ – חיטים של הקדש, שֶׁנִּפְדּוּ – שהתחללו על מעות, ואין בהם קדושה, אף אם עדיין לא נתן את החומש שהוא חייב להוסיף. וְהַכֹּהֲנִים יוצאים ידי חובה אף בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה – במצה העשויה מ'חלה' המופרשת מהעיסה, או מ'תרומה' המופרשת מהתבואה, שקיבלו כמתנות כהונה. אֲבָל לֹא יוצאים ידי חובה בַטֶבֶל – במצה העשויה מתבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות, וְכן לֹא יוצאים ידי חובה בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְלָה תְרוּמָתוֹ – שלא הפרישו ממנו תרומת מעשר, וכן אם לא הפרישו מהתבואה תרומה גדולה, כיון שאז התבואה אסורה באכילה אפילו לכהנים, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מחוץ לירושלים וְכן בהֶקְדֵּשׁ, שֶׁלֹּא נִפְדוּ, שהם קדושים ואסורים באכילה [אך במעשר שני בירושלים יוצאים, שהרי זה מקום אכילתו].
חַלּוֹת של קרבן תּוֹדָה, וּרְקִיקֵי מצות שמביא הנָזִיר, ורוצה לצאת בהם ידי חובת מצת מצוה בליל פסח, אם עֲשָׂאָן לְצורך עֲצְמוֹ, שהיה חייב להביא קרבן תודה או נזיר, והכין לצורך כך את המצות, הרי שלא עשה אותם לשם מצת מצוה, ואֵין יוֹצְאִין בָּהֶן ידי חובה בליל פסח, כיון שנאמר 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת', שיש צורך שיהיו מצות אלו נעשות לשם מצת מצוה. אבל אם עֲשָׂאָן האדם כדי לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן ידי חובה, כיון שבודאי חשב בדעתו שאם לא יצליח למוכרם בשוק ישתמש בהם לשם מצת מצוה, והרי זה כאילו כך היתה כוונתו מתחילה.
