משנה ד: הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים:
להבנת משנתנו יש להקדים, שאדם זר [שאינו כהן] האוכל תרומה, המותרת רק לכהנים, דינו תלוי, אם אכלה במזיד, שידע שזו תרומה, משלם את שווייה הממוני של התרומה. ואם היה שוגג, שלא ידע שזו תרומה, משלם את 'כמות' פירות התרומה שאכל, ללא קשר לשווי הממוני שלה.
אדם זר הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח, שבאותו זמן התרומה אסורה באכילה ובהנאה ואין לה שווי ממוני כלל, אם אכל בְּשׁוֹגֵג, שאז חיובו לשלם לפי 'כמות', מְשַׁלֵם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ, כיון שלגבי חיובו לשלם כמות של פירות אין חילוק אם הפירות שאכל מותרים או אסורים בהנאה. אבל אם אכל בְּמֵזִיד, שאז חיובו לשלם לפי שווי התרומה שאכל, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים, שהרי לתרומת חמץ בפסח אין שווי ממוני כלל, ואין לו מה לשלם, וּפטור אפילו מִדְּמֵי עֵצִים, כלומר, אף אם היתה זו תרומה טמאה שאינה ראויה לאכילה אלא להסקה, מכל מקום אינו חייב לשלם אפילו כמה שהיו שווים הפירות שאכל כדי להשתמש בהם כעצי הסקה, כיון שאף שימוש זה אסור בפסח, שהרי חמץ בפסח אסור אף בהנאה.
