משנה ג: אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בַּמֻקְדָּשִׁין, אֶלָּא בְהֵמָה וּכְלֵי שָׁרֵת. כֵּיצַד, רָכַב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב, שָׁתָה בְכוֹס שֶׁל זָהָב וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה, תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, כֻּלָּן מָעָלוּ. רַבִּי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ פִדְיוֹן, יֵשׁ בּוֹ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל:
משנה ג: אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בַּמֻקְדָּשִׁין – בכל קדשי בדק הבית אין מעילה אחרי מעילה באותו החפץ, כיון שלאחר המעילה הראשונה יצא הדבר לחולין, ושוב אין בו קדושה, אֶלָּא – מלבד בבְהֵמָה המוקדשת לקרבן, ולא נפל בה מום, וּכְלֵי שָׁרֵת, שאינם יוצאים לחולין על ידי מעילה, ולכן ניתן למעול בהם כמה פעמים. כֵּיצַד היא המעילה בבהמה המיוחדת לקרבן, רָכַב אדם עַל גַּבֵּי בְהֵמָה של הקדש, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב עליה גם הוא, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב [ובאופן זה היתה המעילה עם הנאה ועם פגם], וכן בכלי שרת, אם שָׁתָה האדם בְכוֹס שֶׁל זָהָב המשמשת בבית המקדש, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה [ובאופן זה היתה המעילה על ידי הנאה ללא פגם], וכן אם תָּלַשׁ שיער מִן קרבן הַחַטָּאת קודם הקרבתו, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ [שבאופן זה היתה המעילה על ידי פגם וללא הנאה], בכל האופנים הללו, כֻּלָּן מָעָלוּ. רַבִּי אוֹמֵר, כֹּל דבר שֶׁאֵין לוֹ פִדְיוֹן, אף שאינו דומה לבהמה וכלי שרת, יֵשׁ בּוֹ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל, והיינו בקרבן הקדוש להקרבה על גבי המזבח, שנפל בו מום, ועבר ושחטו קודם פדייה, סובר רבי שאי אפשר לפדותו עתה, וכיון שכך יש בו מעילה אחר מעילה, וכמו בקרבן תמים. ואילו חכמים סוברים שכיון שנפל בו מום ניתן לפדותו גם לאחר שחיטתו, והרי הוא ככל דבר הקדוש בקדושת דמים, שלאחר המעילה הראשונה יוצא לחולין, ואין בו מועל אחר מועל.
