משנה ב: נֶהֱנָה בְּכַחֲצִי פְרוּטָה וּפָגַם בְּכַחֲצִי פְרוּטָה, אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בְשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד וּפָגַם בְּשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אַחֵר, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁנֶּהֱנֶה בְשָׁוֶה פְרוּטָה וְיִפְגּוֹם בְּשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד:
משנה ב: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, המעילה בהקדש היא או על ידי הנאה שיש בה פגימה בדבר שדרכו להיפגם, או על ידי הנאה לבדה בדבר שאין דרכו להיפגם, ושיעור הפגימה או ההנאה הוא שוה פרוטה. ואם נֶהֱנָה האדם בְּכַחֲצִי פְרוּטָה, וּפָגַם בְּכַחֲצִי פְרוּטָה, וכגון שלבש בגד קדש ונהנה מהלבישה בשיעור חצי פרוטה, ובאותו זמן עשה בו קרע שפגמו בחצי פרוטה, ואין ההנאה מחמת הפגימה, אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בְשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד שדרכו להיפגם, אך לא פגמו, וּפָגַם בְּשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אַחֵר בלא שיהנה ממנו, כגון שבשעה שלבש בגד קדש ולא פגמו, שפך משקה של הקדש ולא נהנה ממנו, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, כיון שההנאה לבדה בדבר שדרכו להיפגם אינה מחייבת, והפגם ללא הנאה אינו מחייב [אלא דינו כ'מזיק' את ההקדש, ולא כ'מועל' הקדש], ואין חיוב מעילה עַד שֶׁנֶּהֱנֶה בְשָׁוֶה פְרוּטָה, וְיִפְגּוֹם בְּשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד, באופן שתהיה הנאתו מהפגם עצמו.
