פרק ה, משנה א: הַנֶּהֱנֶה שָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָגַם, מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל דָּבָר שֶׁיֶשׁ בּוֹ פְגָם, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגּוֹם. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ פְגָם, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה, מָעַל. כִּיצַד, נָתְנָה קַטְלָא בְצַוָּארָהּ, טַבַּעַת בְּיָדָהּ, שָׁתְתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנֵית, מָעֲלָה. לָבַשׁ בְּחָלוּק, כִּסָּה בְּטַלִּית, בִּקַּע בְּקַרְדּוֹם, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגּוֹם. תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת כְּשֶׁהִיא חַיָּה, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגּוֹם. כְּשֶׁהִיא מֵתָה, כֵּיוָן שֶּׁנֶּהֱנָה, מָעַל :
פרק ה, משנה א: הַנֶּהֱנֶה שָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָגַם באותו חפץ שהשתמש בו, ולא החסירו, מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל דָּבָר שֶׁיֶשׁ בּוֹ פְגָם – שדרכו להפגם מחמת השימוש, לֹא מָעַל אפילו אם נהנה ממנו, עַד שֶׁיִּפְגּוֹם. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ פְגָם – שאין דרכו להפגם מחמת השימוש, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה, מָעַל. ומבארת המשנה, כֵּיצַד, נָתְנָה אשה קַטְלָא – תכשיט, השייך להקדש, בְצַוָּארָהּ, או טַבַּעַת בְּיָדָהּ, או שָׁתְתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, שכל אלו הם דברים שאין השימוש פוגם אותם, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנֵית בשיעור פרוטה [והיינו שהשתמשה בתכשיט שיעור זמן שמשלמים עליו פרוטה], מָעֲלָה. אבל אם לָבַשׁ האדם בְּחָלוּק של הקדש, או כִּסָּה את גופו בְּטַלִּית, או בִּקַּע בְּקַרְדּוֹם – גרזן, כיון שדברים אלו נפגמים כשמשתמשים בהם, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגּוֹם. [ובגמרא מבואר שאין רבי עקיבא חולק על עיקר הכלל האמור בדברי חכמים, ומחלוקתם היא רק בדבר שאין דרכו להפגם מיד אלא לאחר זמן, וכגון בגד אמצעי, שאינו סמוך לבשר ואינו מתקלקל מזעה, ואינו חיצוני שמתקלקל מהכתלים, שלדעת רבי עקיבא כיון שאינו נפגם מיד דינו כדבר שאין בו פגם, והנהנה ממנו מעל. וחכמים סוברים שכיון שלאחר זמן הוא נפגם, דינו כדבר שיש בו פגם, שאין מועלים בו בהנאה לבד, עד שיפגום].
תָּלַשׁ האדם שיער מִן בהמת הַחַטָּאת שאינה עומדת להקרבה מחמת שיש בה מום, אם עשה כן כְּשֶׁהִיא חַיָּה, ועומדת להיפדות לפי שוויה, נמצא שתלישת השיער פוגמת בשוויה, ולכן לֹא מָעַל מחמת ההנאה לבדה, עַד שֶׁיִּפְגּוֹם בשוויה להיפדות. אבל אם תלש משערה כְּשֶׁהִיא מֵתָה, ואינה עומדת לפדיה, ואין תלישת השער פוגמת בה להקדש, כֵּיוָן שֶּׁנֶּהֱנָה, מָעַל:
