משנה ב: שָׁלַח בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אִם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ, בַּעַל הַבַּיִת מָעָל. לֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ, הַחֶנְוָנִי מָעָל. שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל חֶנְוָנִי, הַחֶנְוָנִי מָעַל כְּשֶׁיּוֹצִיא. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כֶלִי וְיֹאמַר, פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, מְחֻלֶּלֶת עַל זֶה. שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף:
משנה ב: כפי שהתבאר לעיל, במעילה יש שליח לדבר עבירה, אמנם דין זה הוא אפילו כאשר השליח אינו בן דעת, ואין בו דיני שליחות כלל, כיון שלגבי מעילה התחדש שבכל אופן שנעשה רצונו של המשלח, בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח בן דעת, ובין על ידי אדם שאינו בן דעת אך עשה את רצונו, הרי זה מעל, ולכן אם שָׁלַח את המטבע של הקדש בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שיקנו עבורו דבר מסוים בחנות, אף שאינם בני דעת, אִם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ, בַּעַל הַבַּיִת מָעָל. אך אם לֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ, אלא שינו מבקשתו, המשלח לא מעל כיון שלא נעשית שליחותו, והשליח לא מעל כיון שאינו בן דעת, אלא הַחֶנְוָנִי מָעָל, כאשר ישתמש במטבע שבידו לצורך עצמו.
בעל הבית ששָׁלַח מטבע של הקדש בְּיַד שליח פִּקֵּחַ, וְנִזְכַּר – נזכרו בעל הבית והחנוני שזו מטבע של הקדש עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]הִגִּיעַ השליח אֵצֶל החֶנְוָנִי, הרי אין מעילה במזיד, ולכן אין המעילה מתייחסת לבעל הבית ולא לשליח, אלא הַחֶנְוָנִי מָעַל כְּשֶׁיּוֹצִיא את המטבע עבור עצמו. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה החנוני, אם נודע לו לאחר זמן שאותה מטבע שקיבל היתה של הקדש, והתערבה עם שאר המעות שברשותו, נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כֶלִי שהוא יודע שהם חולין, וְיֹאמַר, פְּרוּטָה זו שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שקיבלתי, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא נמצאת, הרי היא מְחֻלֶּלֶת עַל זֶה. והטעם שמועילים מעשיו, לפי שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף.
