פרשת ויקרא
"ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך" (ויקרא ב יג)
מצוות לא תעשה, שלא להשבית מלח מעל הקרבן או המנחה, כלומר שלא יקריבו הכהנים שום קרבן או שום מנחה אלא אם כן ישימו בהן מלח, שנאמר 'ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך'.
משרשי המצוה, כיון שמטרת הקרבנות היא להכשיר וליישר את נפש האדם המקריב אותו, לכן כדי לעורר את נפשו של המקריב נצטווה בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו. ובהקרבת המלח יש גם כן מן השורש הזה, כדי שתהיה אותה פעולה שלימה, לא תחסר דבר לפי הנהגת האדם, כי אז יתעורר ליבו אליו יותר, כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא ריחו. ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר, ומציל מהפסד ורקבון, וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד.
מדיני המצוה, אמרו חז"ל שמצוה למלוח את הבשר יפה כעין מליחת הבשר לצלי, שמולחו משני צדדים. ובדיעבד, אפילו מלח כל שהוא כשר. ומלח שמולחין בו הקרבנות הוא משל צבור, כמו העצים. ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנות. ובשלשה מקומות היו נותנים את המלח, בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח. בלשכת המלח היו מולחים את עורות הקדשים, ועל גבי הכבש היו מולחים את האברים, ובראשו של מזבח מולחים את הקומץ והלבונה והמנחות הנשרפות ועולת העוף.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים בכהנים, וכהן העובר עליה והקריב קרבן או מנחה בלא מלח כלל, ביטל עשה וגם עובר על לאו זה, ולוקה.
