פרשת ויקרא
"ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה…" (ויקרא ה א)
מצוות עשה להקריב קרבן 'עולה ויורד' על חטאים מיוחדים, והם: 'טומאת מקדש', כלומר, אדם שהוא טמא באב הטומאה ונכנס למקדש בשגגה, ו'טומאת קדשיו', והיינו טמא שאכל בשר קדש בשגגה. ו'שבועת בטוי', כלומר, שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות. וכן שבועת העדות, שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד.
על החטאים הללו חייב אדם להביא 'קרבן עולה ויורד', כלומר, שהקרבן נקבע לפי עשרו ועניו של אדם, כמו שמפורש בכתוב, שנאמר 'ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה', כלומר, קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, ובסיום הענין נאמר 'והביא את אשמו', ולא נאמר שם 'ונעלם ממנו', ללמד שחייב בקרבן בין בשוגג בין במזיד.
משרשי המצוה, להזכיר ולגרום לאדם להשיב אל לבו על ידי הבאת הקרבן כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לא-ל על מה שעשה, ויזהר על העתיד. וכיון שהכשלון בעבירות אלו מצוי הוא, היקל עליהם ה' את הכפרה בחטאים אלו.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, באנשים ובנשים. חוץ מקרבן שבועות העדות, שאינו נוהג בנשים, לפי שאינן בתורת עדות. והעובר עליה ולא הקריב קרבנו על אחת מאלה, בטל עשה.
