משנה
מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ הכתוב בשטר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַחֲלִיף המלוה את שטר החוב, כלומר, יחזיר ללוה את השטר המקורי, ויכתבו שטר חדש על הסכום הקטן שנשאר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִכְתּוֹב שׁוֹבָר על סכום הפרעון, וישאר השטר המקורי ביד המלוה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אם כן, שיכתבו שובר, נִמְצָא זֶה – הלוה, צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר שׁוֹבָרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, שאם יאכלו העכברים את השובר, או שיאבד בדרך אחרת, יוכל המלוה לגבות ממנו את כל הסכום הכתוב בשטר, ואף את החלק שכבר פרע. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, וְכֵן יָפֶה לוֹ, לפי ש'עבד לוה לאיש מלוה', וְלֹא יוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל זֶה – של המלוה, שאם יחליפו את השטרות, נמצא שהשטר החדש יהיה רק מהתאריך של היום, ולא יוכל לגבות על ידו מנכסים שמכר הלוה קודם כתיבת שטר זה, ואילו אם יישאר השטר המקורי, יוכל המלוה לגבות את שארית החוב מנכסים שמכר הלוה לאחר התאריך של כתיבת השטר הראשון.
גמרא
וּמַסְקָנָא, דְּכוֹתְבִין שׁוֹבָר. דְּאָמְרִינַן בגמרא, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר כּוֹתְבִין שׁוֹבָר, הָנֵי מִילֵּי אַפַּלְגָּא – זהו דוקא כאשר פרע חצי מהחוב, שעל ידי זה לא יוכל לגבות את כל החוב, כל זמן שישמור הלוה את שוברו ויוכיח שפרע מחצית מהחוב, אֲבָל אַכּוּלָּהּ – אך על כל החוב, לֹא – אין כותבים שובר, שאם בא הלוה לפרוע את כל החוב, והמלוה אומר לו שאבד לו השטר, ורוצה המלוה שיפרע לו את החוב תמורת שובר, אין הלוה צריך להסכים לכך, ואינו חייב לפרוע את החוב עד שיחזיר לו המלוה את השטר החוב בעצמו. אך הסיקה הגמרא, וְלֹא הִיא – אין ההלכה כן, אלא אֲפִילּוּ אַכּוּלֵּיהּ נַמֵּי כּוֹתְבִין – גם על החוב כולו כותבים שובר, וצריך הלוה לפרוע את חובו תמורת שובר.
ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי הָא – וכמו מעשה זה שהיה, דְּרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, הֲוֵי מַסִּיק בֵּיהּ זוּזֵי בְּרַבִּי אַבָּא – היה נושה מעות ברבי אבא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ – ובאו לדין לפניו דְּרַב חֲנִינָא בַּר פַּפִּי, אָמַר לֵיהּ רב יצחק בר יוסף לרבי אבא, הַב לִי זוּזַאי – תן לי את מעות ההלואה שאתה חייב לי. אָמַר לֵיהּ רבי אבא, הַב לִי שִׁטְרֵי וּשְׁקוֹל זוּזָךְ – תן לי את שטר החוב שבידך, ואפרע לך את מעות ההלואה. אָמַר לֵיהּ רב יצחק בר יוסף, שְׁטָרָךְ אִירְכַּס לִי – שטר החוב שלך אבד לי ואיני יכול להשיבו לך, ולכן אֶכְתֹּב לְךָ שׁוֹבָר, כהוכחה לכך שפרעת את החוב. אָמַר לֵיהּ רבי אבא, הָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ – הרי רב ושמואל אמרו שניהם שאֵין כּוֹתְבִין שׁוֹבָר. אָמַר לֵיהּ רַב חֲנִינָא בַּר פַּפִּי, מַאן יָהֵיב לָן מִן עַפְרָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל וּמָלִינָא עֵיינִין, כלומר, מי יתן לנו מעפרם של רב ושמואל ונמלא ממנו את עינינו, מרוב שהיו חביבים עלינו, אך מכל מקום אין הלכה כמותם, דהָא רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם הלכה זו, שכּוֹתְבִין שׁוֹבָר. וְכִי אֲתָא – וכשבא רַבִּין מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי אִילָּעָא, כּוֹתְבִין שׁוֹבָר.
אומרת הגמרא, וּמִסְתַּבְּרָא – ומסתבר דין זה, דְּכוֹתְבִין שׁוֹבָר, דְּאִי סַלְקָא דַעְתָּךְ – אם תעלה בדעתך לומר שאֵין כּוֹתְבִין שׁוֹבָר, נמצא שאם אָבַד שְׁטָרוֹ שֶׁל זֶה [-המלוה], יֹאכַל הַלָּה וַחֲדִי – יאכל הלוה את מעות ההלואה וישמח בהם, כי לא יצטרך להשיבם לעולם.
מקשה הגמרא, מַתְקִיף לָהּ אַבַּיֵי, אֶלָּא מַאי – מה בדעתך לומר מחמת כן, שכּוֹתְבִין שׁוֹבָר, אֶלָּא מֵעַתָּה יקשה בהיפך, אם אָבַד שׁוֹבָרוֹ שֶׁל זֶה [-הלוה], וימצא המלוה את שטר החוב ויתבע על ידו את החוב פעם נוספת שלא כדין, ולא תהיה ללוה ראיה שכבר פרע את החוב פעם אחת, יֹאכַל הַלָּה וַחֲדִי – יגבה ממנו המלוה פעם נוספת ויאכל את מעותיו של הלוה וישמח בהם. אָמַר לֵיהּ רָבָא, אִין – אכן אפשרות זו עדיפה יותר, מאשר שלא יוכל המלוה לגבות כלל את חובו, כיון שנאמר בפסוק 'עֶבֶד לֹוֶה לָאִישׁ מַלְוֶה', ושעבודו של הלוה למלוה גדול יותר, ולכן עליו לפרוע את חובו אפילו תמורת שובר בלבד.
