אָמַר לְהוּ רַב סַפְרָא, לְסָפְרֵיהּ – לסופרי בית דינו, וְכֵן אָמַר רַב הוּנָא לְסָפְרֵיהּ – לסופרי בית דינו, כִּי קָיְימִיתוּ – כאשר אתם נמצאים בְּמקום ששמו שִׁילוֹ, כְּתוּבוּ – תכתבו בשטר שהוא נכתב בְּשִׁילוֹ, וְאַף עַל גַב דִּמְסִירִי לְכוּ מִילֵּי – אף על פי שתוכן השטר נמסר לכם על ידי בעלי הדין [המלוה והלוה בשטר הלואה, או המוכר והקונה בשטר מכירה] בְּמקום ששמו הִינִי, וְכִי קַיְימִתוּ בְּהִינִי – וכן כאשר אתם נמצאים במקום ששמו היני, כְּתוּבוּ בשטר שהוא נכתב בְּהִינִי, וְאַף עַל גַב דְּמָסְרֵי לְכוּ מִילֵּי בְּשִׁילוֹ, והטעם לכך שכותביחם את מקום כתיבת השטר, ולא את המקום שבו נמסרו להם הדברים על ידי בעלי הדין, מִשּׁוּם דְּמִיתְחֲזֵי כְּשִׁיקְרָא – כיון שאם לא יעשו כן, ייראה הדבר כשקר, שהם נמצאים בעיר אחת, וכותבים בה שם של עיר אחרת.
דין נוסף: אדם המלוה מעות לחבירו, יכול המלוה לגבות מהלוה את החוב מנכסים שבידו, אבל אם כבר מכר הלוה את קרקעותיו לאחרים, אין המלוה יכול לגבות מהלקוחות את הקרקעות שבידם, כיון שיתכן שלא ידעו כלל שאותו מוכר חייב מעות לאחרים, ויפסידו. אמנם אם היתה ההלואה כתובה בשטר החתום על ידי שני עדים, יש קול ופרסום לדבר, ובודאי ידעו הקונים שקרקעות אלו משועבדות למלוה, ולא היה להם לקנותם, ואם קנו אותם, הם הפסידו לעצמם, והמלוה גובה בהם [וכן המוכר קרקע לחבירו וכתב לו 'אחריות', שאם יגבו אותה ממנו ישלם לו מנכסיו, הרי נכסיו משתעבדים לאותה אחריות, ואם היתה זו אחריות הכתובה בשטר החתום על ידי שני עדים, כל הקרקעות האחרות של המוכר משועבדות לאותה מכירה, ואף אם ימכור אותן לאחרים ישאר עליהם השעבוד, ואם לאחר זמן יוציאו את הקרקע מיד הקונה, יוכל לחזור ולגבות את דמיה גם מקרקעות שבידו לקוחות אחרים, כיון שקרקעות אלו משועבדות למכירה זו]. אמנם, כיון שהקול יוצא על ידי העדים החתומים על השטר, אין אותו שעבוד חל על הקרקעות אלא מאותו יום שחתמו על השטר. הגמרא מבארת עתה שיש אופן שבו חל השעבוד קודם לחתימת העדים על השטר: אָמַר לְהוּ רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, לְהַנְהוּ דְּכָתְבֵי שִׁטְרֵי אַקְנְיָאתָא – לאותם סופרים הכותבים שטרות שיש בהם 'קנין', והיינו שבשעת המכירה או ההלואה נעשה מעשה קנין, כִּי כָּתְבִיתוּ שִׁטְרֵי אַקְנְיָאתָא – כאשר אתם כותבים שטרות אלו שיש בהם קנין, אִי יָדְעִיתוּ יוֹמָא דְאַקְנִיתוּ בֵּיהּ – אם אתם זוכרים באיזה יום נעשה הקנין, כְּתוּבוּ – תכתבו בשטר את אותו היום, ואף שעבר זמן מאותו יום ועד זמן כתיבת השטר, כיון שכל 'קנין' עומד לכתיבה ויש לו קול ופרסום כאילו כבר נכתב, וכיון שמעת הקנין כבר התפרסם הדבר, נשתעבדו הקרקעות מאותו הזמן, וכאשר באים העדים לכתוב את השטר בפועל, יכולים הם לכתוב בו את היום של הקנין, וְאִי לֹא – ואם אינכם זוכרים את יום הקנין, כְּתוּבוּ יוֹמָא דְקַיְּימִיתוּ בֵּיהּ – תכתבו בשטר את היום שבו אתם עומדים בעת כתיבת השטר, וְאִי לֹא – אך אם לא תכתבו את אחד מאותם זמנים, אלא תכתבו זמן אחר, וכגון שאינם זוכרים בדיוק מתי היה הקנין, אך ברור להם שהיה בתשרי, וכעת עומדים הם בטבת, לא יכתבו בו את הזמן של חשוון, אף שבודאי היה הקנין קודם לכן, ובודאי באותו זמן כבר היו הקרקעות משועבדות, מכל מקום מִיתְחַזִּי כְּשִׁיקְרָא – נראה הדבר כשקר, שכותבים בשטר זמן שאינו לא זמן הקנין ולא זמן הכתיבה, אלא עליהם לכתוב או את היום שבו נעשה הקנין, או את היום שבו נכתב השטר בפועל.
