משנה ב: כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמְּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ לִמְקוֹם שֶׁכָּלוּ, חַיָּב לְבָעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ, צֵא וְהָבֵא לָךְ אַף אָתָּה:
המשנה מביאה דברים נוספים שיש בהם חילוקי מנהגים בין המקומות: יש להקדים, שבשנת השמיטה כל פירות השדה הן הפקר ומותר לאדם לאוספם לביתו כדי לאוכלם, אמנם לאחר שאותו מין פירות שאסף האדם לביתו כלה מן השדה, חייב האדם לבער את הפירות מאותו המין שאסף לביתו ולהפקירם. לדוגמא, אדם שליקט תאנים של שביעית, יכול לאוכלם כל זמן שתאנים מצויות בעצים, אך כשכלו התאנים מן העצים, חייב לבער את התאנים שבביתו. כַּיּוֹצֵא בוֹ – דבר נוסף הדומה לדין האמור במשנה לעיל, אדם הַמּוֹלִיךְ עימו פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, ומביאם מִמְּקוֹם שֶׁכָּלוּ פירות אלו מן השדות, לִמְקוֹם שֶׁעדיין לֹּא כָלוּ פירות אלו מן השדות, והדין הוא שבמקום שכלו הפירות מן השדה חייב אדם לבער את אותו מין פירות שבביתו, ובמקום שעדיין לא כלו הפירות אין עדיין חיוב ביעור, אוֹ שהביא פירות אלו מִמְּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, לִמְקוֹם שֶׁכָּלוּ, בשני המקרים חַיָּב לְבָעֵר, כיון שמחמירים עליו לנהוג בין כמקום שבא משם ובין במקום שהגיע אליו. וסובר תנא קמא, שאם כבש אותו אדם שלשה מיני ירקות בחומץ, ושנים מאותן ירקות כלו מן השדה ואילו המין השלישי לא כלה, אינו צריך לבער כלל, ויכול לאכול את שלשתם, עד שיכלו שלשת המינים מן השדה. אמנם רַבִּי יְהוּדָה חולק על כך ואוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ לאותו אדם שיש לו שלשה מיני ירקות הכבושים יחד, צֵא וְהָבֵא לָךְ אַף אָתָּה את אותם שני מינים מן השדה, והרי לא תמצאם כיון שכלו מן השדה, ולכן עליך לבער את אותם שני מינים, אף שהם כבושים יחד עם מין שלישי שעדיין לא כלה.
