משנה ה: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כָּל עִקָּר. הַלַּיְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה:
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין, ואין בכך איסור. אך מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין, ונהגו כן כדי שלא יסיח האדם את דעתו מן האבילות. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים ממלאכה כל היום, כדי שלא יסיחו דעתם מן האבילות, שהרי הם הראויים יותר מכולם להרגיש ולהתאבל על חסרונו של בית המקדש. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם, וימנע מלעשות מלאכה אף במקום שלא נהגו בכך איסור, ואין בכך משום גאוה שמחזיק עצמו כתלמיד חכם, כיון שהרואה אותו בטל ממלאכתו יסבור שאין לו מלאכה לעשות. לאחר שהובאו מנהגים אלו, חוזרת המשנה לנידון שבתחילת הפרק, שם התבאר שעשיית מלאכה בערב פסח לפני חצות תלויה במנהג. מביאה עתה המשנה דעה החולקת על כך: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין עשיית מלאכה בערב פסח תלויה במנהג, אלא בְּתחום יְהוּדָה שבארץ ישראל הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין מלאכה כָּל עִקָּר, מצד הדין, ולא מצד המנהג. מביאה המשנה מחלוקת בדינם של אנשי הגליל, שאסורים בעשיית מלאכה כל יום י"ד בניסן: הַלַּיְלָה – אור לי"ד בניסן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וכמו כל יום טוב, שהלילה הולך אחר היום. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה, כיון שהם מדמים יום זה לתענית, שאין מתענים אלא ביום, ולא בלילה.
