משנה ח: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, עַל שְׁלשָׁה מִחוּ בְיָדָם, וְעַל שְלשָׁה לֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁלֹּא מִחוּ בְיָדָם, מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעֹמֶר, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ שֶׁמִּחוּ בְיָדָם, מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְּשָׁרִים בַּשַּׁבָּת, וְנוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק, וּמִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים:
המשנה מביאה שאנשי יריחו היו עושים מלאכה בערב פסח, ואגב כך מביאה המשנה דברים נוספים שהיו עושים ביריחו. שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ שלא ברצון חכמים, עַל שְׁלשָׁה מהם מִחוּ בְיָדָם חכמים, לפי שהיו חמורים יותר, וְעַל שְלשָׁה לֹא מִחוּ בְיָדָם חכמים, אף שהיה זה שלא ברצונם. מפרטת המשנה, וְאֵלּוּ הֵן הדברים שֶׁלֹּא מִחוּ בְיָדָם, היו מַרְכִּיבִין שני מיני דְּקָלִים זה על זה, כדי שיהיו הפירות משובחים, כָּל הַיּוֹם של ערב פסח. וְהיו כוֹרְכִין אֶת שְׁמַע – לא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' לאחר פסוק ראשון שבקריאת שמע. וְהיו קוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין את התבואה לִפְנֵי הקרבת קרבן הָעֹמֶר בט"ז ניסן, אף שבאותו זמן התבואה אסורה באכילה, וראוי שלא לגדוש מחשש שיבואו לאכול מהתבואה. וְעל שלשה דברים אלו לֹא מִחוּ בְיָדָם.
וְאֵלּוּ הם שלשת הדברים שֶׁמִּחוּ בְיָדָם חכמים, היו מַתִּירִין באכילה את הגַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, כלומר, אם הקדישו עץ להקדש, היו מתירים לעצמם לאכול את מה שצמח אחר כך מהעץ, בחושבם שאין הגידולים החדשים הקדש [ובאמת אין הדבר כן, אלא אף מה שצמח אחר כך הוא הקדש]. וְהיו אוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְּשָׁרִים – פירות הנושרים מתחת לאילן ונמצאו שם בַּשַּׁבָּת, ולא ידוע אם נשרו בערב שבת והם מותרים, או שנשרו בשבת והם אסורים [כיון שבכניסת שבת היה הפרי מחובר לעץ ואינו ראוי לאכילה, והרי הוא נשאר מוקצה אף אם נשר בשבת]. וְהיו נוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק, אף שמן התורה הירק פטור מהנחת פאה [-השארת הגידולים בקצוות השדה לעניים], והחשש בזה הוא שיסברו העניים שזו 'פאה' ממש, ופאה פטורה ממעשרות, ויאכלו מהירקות ללא מעשר, ובאמת אין זו פאה וירקות אלו חייבים במעשר, וְעל שלשה דברים אלו מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים.
