פרק ד, משנה א: בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט), מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז), טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח), יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב), כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ:
במשניות הבאות מובאים מאמריהם של בן זומא ובן עזאי, ושם שניהם היה שמעון, אך כיון שנפטרו בצעירותם, לפני שנסמכו, אינם מכונים 'רבי', וקרויים על שם אביהם.
משנה א: בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הראוי לכבוד ותפארת על חכמתו, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, ואפילו מהקטנים ממנו, שדבר זה מוכיח שחכמתו היא לשם שמים, ולא כדי להתגאות בה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) 'מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי', כלומר, דוד המלך אומר על עצמו שהשכיל ולמד מכל מלמדיו, ואפילו מהקטנים ממנו, כיון שהיה לימודו לשם שמים, 'כי עֵדְוֹתֶיךָ שיחה לי'.
אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הראוי לכבוד ותפארת על גבורתו, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) 'טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר', וכוונת הפסוק שגם המאריך אף וכובש את יצרו הוא ממיני הגבורה, והוא טוב ומשובח מגיבור ממש. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הראוי לכבוד ותפארת, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ'. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, שכשאינו אוסף ממון רב אין לו אויבים ומקנאים, וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא, שאינו בא לידי גאוה ותאוה, מרוב עושר.
אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) 'כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ', ואם הקדוש ברוך הוא מכבד את מכבדיו, כל שכן לבני אדם שמכבדים את מי שמכבד אותם.
