שנינו במשנה, 'נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שובר שכתוב בו ששְׁטָר שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין', ומשמע שאותו 'יוסף בן שמעון' הוא הלוה, שמוציאים עליו שטר חוב, וכיון שיש שובר האומר ששטר כזה הוא פרוע, יכול הוא לטעון ששטרו הוא הפרוע. מדייקת מכך הגמרא, טַעֲמָא – הטעם ששטרות שניהם נחשבים כפרועים ואי אפשר לגבות בהם, הוא כיון דְּנִמְצָא שובר שכזה, ומשמע מכך, הָא [-אבל אם] לֹא נִמְצָא שובר כזה, מָצִי מַפִּיק – יכול המלוה להוציא שטר חוב על יוסף בן שמעון, וְקשה על כך, הָא אֲנָן תְּנָן – הרי אנו שנינו במשנה, 'וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב'.
מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, אין הכוונה בדין זה לאופן ש'יוסף בן שמעון' הוא הלוה, אלא שהוא המלוה, והָכֵי קָאָמַר – כך היא כוונת המשנה בדין זה, אם נִמְצָא לָאֶחָד, שהוא הַלֹּוֶה, שׁוֹבָר בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שכתוב בו שֶׁשְּׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן המלוה, עָלָיו [-על אותו אדם, שהוא הַלֹּוֶה], פָּרוּעַ, גם אם יש שני בני אדם ששמם יוסף בן שמעון, ושניהם הלוו מעות בשטר לאותו אדם, שְׁטָרוֹת שֶׁל שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שֶׁעָלָיו, בחזקת פְּרוּעִין, מחמת אותו שובר שנכתב בו שאותו שטר חוב שיש ליוסף בן שמעון עליו, פרוע, ובאופן זה אין להקשות מדוע ללא שובר יכולים הם להוציא עליו שטר חוב, כיון שבודאי המלוה לחבירו מעות, ויש בידו שטר חוב עליו, אין הלוה יכול להפטר מלשלם בטענה שיש עוד אדם ששמו כשם המלוה.
שנינו במשנה, 'כֵּיצַד יַעֲשׂוּ, יְשַׁלְּשׁוּ' וְכוּ'. תָּאנָא בברייתא, אִם הָיוּ שניהם כֹּהֲנִים, יִכְתְּבוּ דּוֹרוֹת נוספים, יותר משלשה, עד שיימצא שינוי ביניהם.
משנה
הָאוֹמֵר לִבְנוֹ לפני מותו, שְׁטָר אחד מאלו שבֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא, שְׁטָרוֹת כֻּלָּן בחזקת פְּרוּעִין מספק, ואינו יכול לגבות בשום שטר. נִמְצָא לְלוה אֶחָד שָׁם שְׁנַיִם – שני שטרות, וכיון שאמר האב שרק שטר אחד פרוע, בודאי יש עליו שטר אחד שאינו פרוע, הַגָּדוֹל בחזקת פָּרוּעַ, וְהַקָּטָן בחזקת שאֵינוֹ פָרוּעַ, כיון שאת הסכום שכתוב בשטר הקטן הוא חייב בודאי, או מחמת שהקטן אינו פרוע או מחמת שהגדול אינו פרוע, ואינו יכול לגבות ממנו את הסכום שבגדול מספק.
גמרא
אָמַר רָבָא, האומר לחבירו שְׁטָר לְךָ בְיָדִי פָּרוּעַ, ויש לו שני שטרות על אותו אדם, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ, כיון שאף אם יטען הלוה שהשטר הפרוע הוא הגדול, הרי את הקטן הוא בודאי חייב. ואם אמר לו חוֹב לְךָ בְיָדִי פָּרוּעַ, הרי משמעות לשון זו כוללת אפילו כמה חובות, וכאילו אמר לו 'כל מה שהיית חייב לי, פרוע', ולכן כָּל שְׁטָרוֹת שֶׁעָלָיו, כֻּלָּן פְּרוּעִין.
אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לרבא, אֶלָּא מֵעַתָּה, לפי דבריך, האומר לחבירו 'שָׂדִי מְכוּרָה לְךָ', כיון שזו לשון יחד, רק שָׂדֶה גְּדוֹלָה מְכוּרָה לוֹ, אך אם אמר לו 'שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לִי מְכוּרָה לְךָ', ולשון 'שדה' יכולה להתפרש גם על שדות רבים, כמו 'שדה אדום', וכי נאמר שאכן כָּל שְׂדוֹתָיו של אותו אדם מְכוּרוֹת לוֹ. אָמַר לֵיהּ רבא, הָתָם – שם, הטעם שאכן אין כל שדותיו מכורות לו, כיון שיַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה, ואינו יכול להוציא מהמוכר מכח השטר אלא את מה שכלול בלשון השטר בודאי, וזהו גם כן הטעם לגבי הדין שאמר רבא, שכיון שהמלוה בא להוציא מהלוה מעות מכח השטרות שבידו, ממילא ידו על התחתונה, וכיון שאפשר לפרש את מה שאמר 'חוב לך בידי פרוע' שכל החובות של הלוה פרועים, אינו יכול לגבות ממנו כלום.
