אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁאנוּ דין זה, שיכול המלוה לגבות מהערב, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה, אֲבָל אם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, אלא יגבה מאותם נכסים של הלוה.
תמהה הגמרא, וְהָא מִדְּקָתָּנֵי סֵיפָא [-והרי מכך ששנינו בסיפא של המשנה], 'רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב', מִכְּלָל – יש ללמוד מכך, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר, לָא שְׁנָא הָכֵי וְלָא שְׁנָא הָכֵי – אין שינוי וחילוק בין אופן שיש ללוה נכסים לבין אופן שאין לו נכסים, ולעולם יכול המלוה לגבות מהערב את חובו, וכיצד אמר רבי יוחנן שאם יש נכסים ללוה אין המלוה יכול לגבות מהערב.
מתרצת הגמרא, חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא – משנתנו חסרה היא, וְהָכֵי קָתָּנֵי – וכך יש לשנותה, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְאִם אָמַר המלוה בעת ההלואה 'עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה', אם ירצה יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה, אֲבָל יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְערב קַבְּלָן, שערבותו חזקה יותר, והוא נחשב כאילו לוה בעצמו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, יִפָּרַע [-רשאי המלוה להפרע] מִן הַקַּבְּלָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק על דין זה של ערב קבלן ואוֹמֵר, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין ערב רגיל ובין ערב קבלן, לֹא יִפָּרַע מֵהֶן, אלא עליו לגבות את חובו מהלוה.
פוסק הרי"ף את ההלכה, וְלֵיתָא לִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, דְּאָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵנוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵשלשה מקומות, עָרֵב, וְצִידֹן, וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה.
ומבאר הרי"ף את שלשת המקומות הללו, 'עָרֵב', היינו הָא דַּאֲמָרָן – דין זה ששנינו כאן, שסובר רבן שמעון בן גמליאל שאין גובים תחילה מהערב, ואפילו בערב קבלן, ואין הלכה כמותו.
'צִידֹן', דִּתְּנַן – כך שנינו במשנה (גיטין עד.) לגבי המגרש את אשתו בתנאי, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֵׂה בְּמקום ששמו צִידֹן, בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ 'הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אִצְטְלִיתִי', וְאָבְדָה אִצְטְלִיתוֹ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים אינה צריכה לתת לו דוקא את אותה איצטלית, אלא תִּתֵּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ, ויתקיים בכך התנאי.
'רְאָיָה אַחֲרוֹנָה', דִּתְּנַן – שכך שנינו במשנה, שנים שבאו לדין, ואָמְרוּ לוֹ הדיינים לאחד מהם 'הָבֵא עֵדִים', ואָמַר 'אֵין לִי עֵדִים', ואמרו לו 'הָבֵא רְאָיָה', ואָמַר 'אֵין לִי רְאָיָה', ולְאַחַר זְמַן מָצָא עֵדִים וּמָצָא רְאָיָה, הֲרֵי זוֹ אֵינוֹ כְּלוּם, ואינו יכול להסתייע בעדים או ראיה אלו, מאחר וכבר הודה שאין לו עדים ואין לו ראיה, וכאילו הודה שהם עדי שקר והראיה מזויפת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַה יַעֲשֶׂה אדם [זֶה, שֶׁלֹּא] הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים, ולכן אמר שאין לו עדים, וּמָצָא עֵדִים לאחר זמן, או שלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאָיָה, וּמָצָא רְאָיָה, ולכן יכול הוא להביאם אף לאחר זמן.
מסיים הרי"ף ואומר, וְהָדֵין כְּלָלָא – וכלל זה, שבכל מקום הלכה כרבן שמעון בן גמליאל [מלבד שלשה מקומות אלו], לָאו דַּוְקָא הוּא, דְּלָא אָמְרִינַן הִילְכְתָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא עַד דְּאִיכָּא טַעֲמָא – רק אם יש טעם וסיבה לפסוק כדבריו.
