כפי שהתבאר, יש שני סוגי ערבים, ערב רגיל, שניתן לתובעו רק כאשר אין ללוה מהיכן לשלם, וערב קבלן, שניתן לתובעו מיד. הגמרא מביאה עתה לשונות שונים של ערבות, ומבארת את הדין בכל אחד מהם: אָמַר רַב הוּנָא, ערב האומר למלוה 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב', או שאמר לו 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ', 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן', 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי חַיָּב', כיון שהזכיר בכולם לשון 'הלואה', כֻּלָּם לְשׁוֹן עָרְבָנוּת [-ערבות רגילה] הֵן. אך אם אמר הערב למלוה 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי קַבְּלָן', 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ', 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי חַיָּב', 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן', כיון שאמר לשון 'תן לו', הרי זה כאילו אמר לו שלא תהיה כאן כלל הלואה ביחס ללוה עצמו, אלא תן לו את הממון בשליחותי, והחוב יהיה מוטל עלי, ולכן כֻּלָּן לְשׁוֹן קַבְּלָנוּת הֵן.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, כיצד הדין באופן שאמר את שתי הלשונות, כגון 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי קַבְּלָן', או שאמר לו 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב', מַאי – מה הדין באופנים אלו, האם הוא נחשב כערב רגיל או כערב קבלן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אם הזכיר לְשׁוֹן עָרְבָנוּת, אף שאמר 'תן לו', הרי זו עָרְבָנוּת, ולא קבלנות, ואם הזכיר לְשׁוֹן קַבְּלָנוּת, אף שאמר 'הלוהו', הרי זו קַבְּלָנוּת, כְּלוֹמַר, אם אמר לו 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי קַבְּלָן', הרי זה קַבְּלָן, ואם אמר 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב', הרי זה עָרֵב.
רַב חִסְדָּא אָמַר, כֻּלָּן – כל הלשונות שהזכיר רב הונא, לְשׁוֹן קַבְּלָנוּת הֵן, ואפילו אם אמר 'הלווהו ואני פורע', או 'הלווהו ואני חייב' או 'הלווהו ואני נותן לך', חוּץ מֵ'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב', שזו לשון ערבות רגילה.
רָבָא אָמַר, כֻּלָּם – כל הלשונות שהזכיר רב הונא לְשׁוֹן עָרְבָנוּת הֵן, חוּץ מִ'תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן', שזו לשון קבלנות.
אָמַר לֵיהּ מַר בַּר אֲמֵימַר לְרַב אַשִּׁי, הָכֵי [-כך] אָמַר אַבָּא, אם אמר הערב למלוה 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן', אֵין לַמַּלְוֶה עַל הַלֹּוֶה כְּלוּם, כלומר, אינו יכול לתבוע כלל את הלוה, אלא את הערב בלבד, כיון שנחשב הדבר כאילו שלחו הערב לתת מעות ללוה, והוא ישלם לו את תמורתם. דוחה הגמרא, וְלֹא הִיא – אין ההלכה כן, לֹא מִיפְּטַר לֹוֶה מִינֵּיהּ דְּמַלְוֶה – אין הלוה נפטר מלשלם למלוה, בכל הלשונות שיאמר הערב, עַד שֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן בַּיָּד – עד שהערב יטול את המעות מהמלוה ויתנם בעצמו ללוה, ובאופן זה נחשב באמת הערב כלוה, והלוה פטור לגמרי. ויש ללמוד זאת מִדְּאָמַר רָבָא 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן' קַבְּלָן הוּא, וְאָמַר אֲמֵימַר 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן' אֵין לוֹ לַמַּלְוֶה עַל הַלֹּוֶה כְּלוּם, מִכְּלָל – יש ללמוד מכך, דְּ'קַבְּלָן' דְּאָמַר רָבָא, אין דינו כפי שאמר אמימר, אלא אִי בְּעָא מַלְוֶה לְמִתְבְּעֵיהּ לַלֹּוֶה – אם ירצה המלוה לתבוע את הלוה עצמו, מָצִי לְמִתְבְּעֵיהּ – יכול הוא לתובעו, שאם לא כן במה נחלקו רבא ואמימר.
וְשָׁמְעִינַן מִינַּהּ – ויש ללמוד מכך, דְּקַבְּלָן, תְּרֵי גַּוָּונֵי נִינְהוּ – יש שני אופנים של ערב קבלן, אִיכָּא קַבְּלָן דְּגָבִי מַלְוֶה מִמַּאן דְּבָעֵי – יש אופן מסוים של קבלנות שבו יכול המלוה לגבות ממי שירצה, או מהלוה או מהערב, וְאִיכָּא קַבְּלָן דְּלֵית לֵיהּ לַמַּלְוֶה גַּבֵּי לֹוֶה כְּלוּם – ויש קבלן שאין המלוה יחכול לתבוע מהלוה כלום, אלא מהערב בלבד. ומבאר הרי"ף, אם אמר 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן' הוּא נִיהוּ [-זהו] קַבְּלָן דְּאִית לֵיהּ לַמַּלְוֶה לְאִפָּרוֹעֵי מִמַּאן דְּבָעֵי – שיכול המלוה לגבות ממי שירצה, ואם הערב נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד את המעות, מיד המלוה ליד הלוה, הוּא נִיהוּ [-זהו] קַבְּלָן דְּלֵית לֵיהּ לַמַּלְוֶה עַל הַלֹּוֶה כְּלוּם. ואם אמר 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ', או 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי קַבְּלָן', או 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי חַיָּב', שבזה נחלקו האמוראים, מִסְתַּבְּרָא לָן דְּהִילְכְתָא כְּרָבָא, דְּאָמַר כֻּלָּם לְשׁוֹן עָרְבָנוּת הֵן, והרי זה ערב רגיל, ולא ערב קבלן.
אֲבָל רַבְּוָאתָא קַמָּאֵי – אמנם רבותינו הראשונים פָּסְקוּ הִילְכְתָא כְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר שכל אלו לְשׁוֹן קַבְּלָנוּת הֵן.
