משנה ב: הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, פָּסוּל. כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח:
בכל קרבן הקרב בבית המקדש יש ארבע עבודות המכשירות אותו, שחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם למזבח, זריקת הדם על גבי המזבח. ועבודות אלו צריכות להיעשות בכוונה לשם אותו קרבן מסוים, ולשם בעל הקרבן.
קרבן הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – שלא לשם קרבן פסח, או שלא לשם בעליו, וְכן אם קִבֵּל את דמו שלא לשמו, וְהִלֵּךְ – או שהוליך את דמו שלא לשמו, וְזָרַק – או שזרק את הדם על המזבח שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שעשה את אחת מארבע העבודות הללו גם לִשְׁמוֹ וְגם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שעשה את העבודה גם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְגם לִשְׁמוֹ, וכמו שיבואר להלן, פָּסוּל, כיון שאין הקרבן כשר עד שיהיו כל ארבע העבודות עשויות רק לשמו.
מבארת המשנה את דבריה, כֵּיצַד נעשית הקרבה 'לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ', כגון שחשב שיהיה הקרבן לְשֵׁם פֶּסַח וְגם לְשֵׁם שְׁלָמִים. וכיצד הוא 'שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ', כגון שחשב שיהיה הקרבן לְשֵׁם שְׁלָמִים וְגם לְשֵׁם פֶּסַח, נמצא שבין כשהמחשבה הראשונה היתה בפסול ובין כשהמחשבה האחרונה היתה בפסול, הקרבן פסול.
