משנה ג: עַד הַקָּצִיר, עַד הַבָּצִיר, עַד הַמָּסִיק, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. זֶה הַכְּלָל, כּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וְאָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיּעַ. אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵצֵא. וְכֹל שֶׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ, בֵּין אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא, בֵּין אָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ:
משנה ג: האומר 'קונם יין שאני טועם עַד הַקָּצִיר', והיינו קציר חיטים ושעורים, או שנדר 'עַד הַבָּצִיר' של הענבים, או 'עַד הַמָסִיק' של הזיתים, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, כלומר, עד תחילת הקציר, הבציר או המסיק. מבארת המשנה, זֶה הַכְּלָל בלשונות אלו, כָּל דבר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, וְאָמַר לשון 'עַד שֶׁיַּגִּיעַ', הרי זה אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, כלומר, עד שיתחיל. אך אם אמר 'עַד שֶׁיְּהֵא', אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא, כיון שמשמעות לשונו היא שישאר האיסור כל זמן שאותו דבר קיים, עד שיסתיים זמנו לגמרי. וְאילו כָל דבר שֶּׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ, כגון קציר, בציר או מסיק, בֵּין שֶׁאָמַר 'עַד שֶׁיְּהֵא' ובֵּין שֶׁאָמַר 'עַד שֶׁיַּגִּיעַ', אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, דכיון שאין לו זמן קבוע, ניתן להשתמש בלשון 'עד שיהא' גם כדי להגדיר את תחילת אותו הדבר, ואין כוונתו בלשון זו שיחול האיסור עד שיסתיים זמנו של אותו הדבר.
