הגמרא מביאה מעשה שיש ללמוד את הדין שבו מהלכות גביה מן הערב: הַהוּא דַּיָּינָא דְּאַחְתֵּיהּ לְמַלְוֶה לְנִכְסֵי דְּלֹוֶה – מעשה בדיין שהוריד את המלוה לנכסי הלוה, כלומר, גבה את החוב מנכסי הלוה, מִיקָּמֵי דְלִיתְבְּעֵיהּ לְלֹוֶה – קודם שתבע את הלוה עצמו שיפרע את החוב מממונו, סַלְקֵיהּ – סילקו רַב חָנָן בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא מלהיות דיין. אָמַר רָבָא, מַאן חַכִּים לְמֶעְבַּד כִּי הָא מִילְּתָא – מי עוד חכם לעשות כן, לסלק דיין שדן דין שכזה, אֶלָּא רַב חָנָן בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא, וטעמו, קָסָבַר, נִכְסוֹהִי דְּבַר אֱינָשׁ אִינּוּן עָרְבִין לֵיהּ – הרי נכסיו של האדם נחשבים כמו 'ערבים' על חובותיו, ומחמת כן ניתן לגבות מהם את החוב, (וקיימא לן) [וּתְנָן] – והרי כך שנינו במשנה, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, [וְקָיְימָא לָן] – ומקובל בידינו שביאור המשנה הוא שלֹא יִתְבַּע מִן הֶעָרֵב תְּחִלָּה, וממילא כשם שאי אפשר לתבוע ולגבות מהערב לפני שתובעים את הלוה עצמו, שמא ישלם מרצונו, כך אין לגבות מנכסיו של הלוה לפני שתבעו את הלוה עצמו, שמא ישלם מממונו, ולכן ראוי לסלק דיין שאינו דן כן.
מעשה נוסף: הַהוּא עָרְבָּא דַאֲבוּהוֹן דְּיַתְמֵי – מעשה בערב, שהיה ערב על חוב של אבי היתומים, כלומר, של לוה שמת והשאיר יתומים קטנים, דְפַרְעֵיהּ לַמַּלְוֶה מִקַּמֵּיהּ דְּלוֹדְעִינְהוּ לְיַתְמֵי – שפרע למלוה את חובו קודם שהודיע זאת ליתומים של הלוה, לדברי הכל פטורים היתומים מלשלם לערב, אך נחלקו אמוראים בטעם הפטור, רַב פָּפָּא אָמַר, הרי פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה היא, וְיַתְמֵי – ויתומים קטנים לָאו בְּנֵי מֶיעְבַּד מִצְוָה נִינְהוּ – אינם חייבים במצוות, ולכן אם היה הערב אומר למלוה שיתבע תחילה את היתומים, והיו פטורים מלשלם לו, היה גם הערב פטור מלשלם [כיון שבכל מקרה שבו הלוה פטור מלשלם, אף הערב פטור]. וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר, אמנם היתומים היו חייבים לפרוע את חוב אביהם, כיון שהנכסים שירשו מאביהם משועבדים למלוה, אך במקרה זה לא היה לערב למהר ולפרוע את החוב קודם שנתבעו היתומים, אֵימוּר צְרָרֵי אַתְפְּסֵיהּ – כיון שיש לנו לומר ולטעון עבור היתומים, שמא אביהם התפיס למלוה צרור של כסף לפרעון חובו, וממילא אי אפשר לחייב את היתומים בתשלום, וכל זמן שהלוה עצמו פטור, אף הערב פטור מלשלם.
מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה ההבדל בין שני הטעמים הללו לענין הדין, ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק ביניהם הוא כְּשֶׁחַיָּב מוֹדֶה – כשהודה הלוה לפני מותו שהחוב אינו פרוע, שאז אי אפשר לטעון עבורם טענת פרעון, אִי נַמֵּי – וכן גם כן באופן שתבע המלוה את הלוה בחייו, וסירב הלוה לשלם, שַׁמְתּוּהּ – ונידוהו בית דין מחמת כן, וּמֵת בְּשַׁמְתֵיהּ – ומת כשהוא מנודה, לְרַב פָּפָּא דְּאָמַר שהטעם שהיתומים פטורים מלשלם הוא כיון שפְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה, וְיַתְמֵי לָאו בְּנֵי מֶיעְבַּד מִצְוָה נִינְהוּ, (לֵית לֵיהּ) – אין הערב צריך לשלם אף באופן שידוע בבירור שהחוב אינו פרוע. אבל לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, דְּסָבַר מִצְוָה עַל הַיְּתוֹמִים לִפְרוֹעַ חוֹבַת אֲבוּהוֹן, אֲבָל חַיְישִׁינָן לִצְרָרֵי – אך אנו חוששים שמא התפיס הלוה צרור כסף עבור פרעון החוב, הרי באופן זה, כֵּיוָן שֶׁחַיָּב מוֹדֶה שאין החוב פרוע, אִי נַמֵּי דְּמִתְחַיֵּיב לֵיהּ בְּבֵית דִּין, וְלֹא קִבֵּל עֲלֵיהּ דִּינָא – ולא קיבל הלוה על עצמו את הדין, וְשַׁמְתּוּהּ – ונידוהו בית דין, וּמֵת בְּשַׁמְתֵיהּ, הָא וַדַּאי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לִצְרָרֵי – באופן כזה ודאי אין לחוש שמא החוב פרוע, הִילְכָּךְ – ולכן, אִית לֵיהּ לְעָרֵב לְמִיגְבָּה מִיַּתְמֵי מַאי דְפַרְעֵיהּ לְבַעַל חוֹב דַאֲבוּהוֹן – יש לערב לגבות מהיתומים מה ששילם למלוה של אביהם בפרעון חובו, כיון שאם היה הלה תובע אותם היו חייבים לשלם.
שָׁלְחוּ מִתָּם – שלחו מארץ ישראל הלכה זו, שַׁמְתּוּהּ וּמֵת בְּשַׁמְּתֵיהּ – אם נידו את הלוה בחייו על כך שאינו פורע את חובו, ומת בנידויו, כך שבודאי לא פרע, הִילְכְתָא – ההלכה היא כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, שעל היתומים לשלם לערב מה ששילם בפרעון חוב אביהם.
