וְשָׁמְעִינַן מֵהָא דְּרָבָא – ויש ללמוד מדברי רבא, דְּהֵיכָא [-שבאופן] דְּלָא אָמְרוּ היתומים ש'חָזַר אבא וְאָמַר לָנוּ פָּרַעְתִּי', דְּנוֹתְנִין, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר 'תְּנוּ', וְאִי קַשְׁיָא לְךָ על משמעות דברי רבא, הָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ, שרק אם אָמַר האב 'תְּנוּ' נוֹתְנִין, ואם לֹא אָמַר 'תְּנוּ' אֵין נוֹתְנִין, אין זו קושיא, כיון דהָתָם, בדברי רב ושמואל, מדובר באופן דְּלֹא אָמַר בְּתוֹרַת הוֹדָאָה, ולכן אם לא אמר לשון מוחלטת של 'תנו', אינם נותנים, אֲבָל הָכָא, בדברי רבא, מדובר באופן דְּאָמַר בְּתוֹרַת הוֹדָאָה, וְדָמְיָא – ודומה חילוק זה בין אומר בדרך הודאה לבין האומר שלא בדרך הודאה, לְהַהִיא דְּגָרְסִינַן בְּפֶרֶק דִּינֵי מָמוֹנוֹת (סנהדרין ל.), הֲרֵי שֶׁרָאוּ הבנים את אֲבִיהֶן שֶׁהִטְמִין מָעוֹת בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל, וְאָמַר להם אביהם, מעות אלו שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם, או שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵם, רוֹאִים – מתבוננים בדבר, אִם אמר את דבריו כְּמוֹסֵר להם דבר אמיתי ונכון, שיעשו על פי אמירתו, הרי דְּבָרָיו קַיָּימִין, ונותנים את המעות לאותו פלוני, או שנוהגים בהם בקדושת מעשר שני, וְאִם אמר את דבריו כְּמַעֲרִים עליהם, שלא יסברו שיש לו ממון רב, לֹא אָמַר כְּלוּם ונוטלים את המעות לעצמם, הרי שיש חילוק לענין הדין בין אופן שאמר את דבריו בדרך הודאה אמיתית, לבין אופן שאמר כן בדרך הערמה וכדומה.
בָּעֵי – הסתפק רָבָא, שְׁכִיב מְרַע שֶׁהוֹדָה שהוא חייב ממון לפלוני, מַהוּ, האם צָרִיךְ לוֹמַר 'אַתֶּם עֵדַי', כדרך שצריך לומר כל אדם הבא להודות בפני עדים, כדי שיידעו שכוונתו אמיתית, ואינו אומר כן בדרך השטאה, אוֹ לֹא, וצדדי הספק, האם אָדָם מְשַׁטֶּה [-עשוי לשטות] אפילו בִּשְׁעַת מִיתָה, וממילא אי אפשר לסמוך על הודאתו, אם לא אמר 'אתם עדי', אוֹ לֹא – או שאין אדם עשוי לשטות בשעת מיתה, ואין צורך באמירת אתם עדי. ספק נוסף הסתפק רבא, האם צָרִיךְ השכיב מרע לוֹמַר לעדים 'כְּתוֹבוּ', כפי שצריך לומר כל אדם הרוצה שהעדים יוכלו לכתוב את הודאתו, ויהיה לכתב זה תוקף של שטר, אוֹ לֹא, ואף ללא ציוויו כותבים את השטר.
בָּתַר דְּבָעֵי הָדַר פַּשְׁטָהּ – לאחר שהסתפק בנידונים אלו, חזר ופשט את שניהם, אֵין אָדָם מְשַׁטֶּה בִּשְׁעַת מִיתָה, ולכן אין צורך שיאמר 'אתם עדי'. וְדִבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ, אף אם לא אמר בפירוש 'כתובו'.
משנה
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר שעדים חתומים בו, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים – מקרקעות שמכר הלוה ללקוחות לאחר זמן ההלואה, ואפילו אם לא נכתב בשטר בפירוש שיגבה ממשועבדים, אנו אומרים שטעות סופר היא זו, ובודאי היתה ההלואה על דעת כן שיגבה ממשועבדים. המלוה את חבירו שלא בשטר, אלא עַל יְדֵי עֵדִים המעידים על כך בעל פה, גוֹבֶה רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין – נכסים שביד הלוה עצמו, כיון שאין קול ופרסום להלואה הנעשית ללא שטר, ולא היו הלקוחות צריכים להזהר ולהמנע מלקנות נכסים אלו, ואם יגבה מהם נמצא שהפסידו שלא כדין. הוֹצִיא עָלָיו המלוה כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, ואין עדים חתומים בו, גּוֹבֶה רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
