פרק ט, משנה א: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, יִפְתְּחוּ לוֹ בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אִם כֵּן אֵין נְדָרִים. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ:
פרק זה עוסק בדיני התרת נדרים על ידי חכם, ועיקר הפתח הוא על ידי שמגלה הנודר דעתו שבשעה שנדר לא ידע דבר מסוים השייך לנדר, ואילו היה יודע זאת לא היה נודר, ועל ידי זה יכול החכם להתיר לו את נדרו:
פרק ט, משנה א: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פּוֹתְחִין לְאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, על ידי שאומרים לו, אילו היית יודע שמחמת נדרך יש גנאי לאביך ואמך, שיש בני אדם האומרים להם 'ראו גידולים שגידלתם' [כיון שהנדר הוא דבר שאינו ראוי], ונמצא שאתה גורם זלזול בכבודם, האם היית נודר. ואם הוא משיב שאם היה יודע זאת לא היה נודר, יכול החכם להתיר לו את הנדר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, כיון שיש לחשוש שמא אותו אדם באמת אינו מתחרט שנדר, ואף שיש בכך זלזול לאביו ואמו, אך מתבייש הוא לומר זאת, שלא יאמרו הבריות שהוא עז פנים, וישקר ויאמר לחכם שאילו היה יודע זאת לא היה נודר, ויתיר לו החכם את הנדר על סמך דבריו, שלא כדין. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, כסיוע לדברי חכמים, והלא לפי דברי רבי אליעזר, שפותחים לאדם בכבוד אביו ואמו, אם כן, עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, יִפְתְּחוּ לוֹ בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם – בכבוד ה', שכיון שרצון ה' שלא ידרו נדרים, אם כן הנודר הרי הוא כמזלזל בכבודו. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי צדוק, אמנם אנו סוברים כן, אך אין בדבריך ראיה לדברינו, כיון שאִם כֵּן, שיפתחו לאדם בכבוד ה', נמצא שאֵין נְדָרִים כלל, כיון ששום אדם לא יעיז פניו לומר שלא אכפת לו מכבוד ה', ולכן בזה גם רבי אליעזר מודה שאין פותחים.
מוסיפה המשנה, וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּדָבָר [-בנדר] שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, וכגון שהדיר אותם שלא יהנו מנכסיו, שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, והטעם לכך, כיון שאנו רואים כבר שהעיז פניו באביו ואמו והדירם נדר שכזה, הרי מוכח שאינו מתבייש בכך, ואם לא יתחרט באמת משום כבודם, יאמר שאינו מתחרט, ואם הוא אומר שלא היה נודר משום כבודם, ניתן להתיר את נדרו.
