פרק ו, משנה א: אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו, אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:
פרק זה מבאר כיצד נוהגים בהקרבת קרבן הפסח כשחל ערב פסח בשבת. והיינו לפי מה שהתבאר לעיל שמלשון 'במועדו' האמורה בקרבן פסח לומדים שאפילו בשבת יש להקריבו, ולכן כל דבר השייך להקרבה ואינו יכול להידחות ללילה, נעשה אפילו בשבת. אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ, וּזְרִיקַת דָּמוֹ על המזבח, שאי אפשר לעשותם בלילה, שהרי אין קרבנות קרבים בלילה, וּמִחוּי – קינוח וניקוי קְרָבָיו, כדי שלא יסריחו עד הלילה, שהרי אין צולים אותו עד שתצא שבת, וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו על גבי המזבח, אף שההקטרה כשרה כל הלילה, כיון שכבר דחתה השחיטה את השבת, אין מעכבים את הקטרת החלבים ללילה, אלא מקטירים אותם ביום, כי חביבה מצוה בשעתה. אֲבָל צְלִיָּתוֹ של קרבן הפסח לצורך אכילתו, וַהֲדָחַת – שטיפת קְרָבָיו, אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, כיון שהם יכולים להיעשות בלילה. הַרְכָּבָתוֹ של הקרבן על כתפו להעבירו מרשות הרבים לעזרה, וְכן הֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, שהם אסורים מדרבנן [אך לא מן התורה, כיון שהחי נושא את עצמו], וְכן חֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ של הקרבן, כדי שלא יהא בו מום, אף שהם אסורים רק מדרבנן מכל מקום אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, כיון שהיה יכול לעשותם מאתמול. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין, כיון שהוא סובר שמכשירי מצוה גם כן דוחים את השבת.
