פרשת צו
"וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ז כו)
מצוות לא תעשה, שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף, שנאמר 'וכל דם לא תאכלו'. ונכפל איסור זה בהרבה מקומות בתורה.
משרשי המצוה, מלבד כי הדם הוא מאכל שמיזגו רע, יש באכילתו קצת ממידת האכזריות, שיבלע האדם מבעלי חיים שהם כמותו בגוף, את אותו הדבר שבהן שעיקר חיותן ממש תלויה בו, ונפשם נקשרת בו, כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים 'נפש חיונית', כלומר שאינה שכלית. והרמב"ן כתב בטעם הדם, כי ידוע שהמאכל ישוב להיות חלק מגוף האדם האוכל, ואם יאכל אדם את הדם תהיה גסות בנפש האדם, כמו שנפש הבהמה עבה וגסה.
מדיני המצוה, שמותר לאכול דם דגים וחגבים [כשרים], אך משום מראית העין יש צורך שיהיה ניכר שהוא דם של דגים, כגון שיניח שם חלק מהקשקשים. אבל דם של דגים טמאים אסור, כי כל היוצא מן הטמא – טמא.
ודם האדם, אף שאין בו איסור מן התורה, אסרוהו חכמים מפני מראית העין, ולפיכך אמרו שאת הדם שיש לאדם בין השינים מותר למצוץ ולבלוע, אבל אם נדבק מהדם על גבי לחם או מאכל אחר שהוא אוכל, יש להסיר את הדם ולאכול את הלחם וכדומה.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים.
