ח) המוכר עולתו ושלמיו – בהמות שהקדישם לעולה או לשלמים, לא עשה כלום, ודין תורה הוא שיחזרו המעות שקיבל מהקונה להיות חולין כמו שהיו, ומכל מקום קנסו אותו חכמים שיפלו המעות שקיבל לנדבה, אפילו היתה הבהמה שוה ארבעה ומכרה בחמשה, החמשה כולן יפלו לנדבה, ואין כאן מעילה בבהמות הקרבן עצמן, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.
ט) יש מעילה בנדרים. כיצד, האומר 'ככר זו עלי קרבן', או הקדש, ובאופן זה אינה נעשית באמת הקדש או קרבן, אלא רק אסורה על אותו אדם באכילה, כדין כל נדר שיכול האדם לאסור על עצמו מה שירצה, ועבר ואכלה, הרי זה מעל, אף על פי שהיא מותרת לאחרים. לפיכך – כיון שהיא מותרת לאחרים, אין לה פדיון, שהרי אינה קודש כלל אלא אסורה לזה בלבד מחמת נדרו.
אמר 'ככר זו קודש' או קרבן, ובכך אסרה על כל העולם מדין נדר, ואכלה בין הוא בין אחר, מעל האוכל, לפיכך – כיון שהיא אסורה על כל העולם, יש לה פדיון.
היתה לפניו ככר של הפקר, ולא זכה בה לעצמו, אלא אמר 'ככר זו הקדש', ואחר כך נטלה על מנת לאכלה, הרי זה מעל לפי שווי כולה, כיון שנהנה בשווי כולה. אבל אם נטלה רק על מנת להורישה לבניו, הרי זה מעל לפי טובת הנייה שבה – לפי השווי של ההנאה שיש לו מכך שיורישה לבניו, שזהו שווי הפחות מערך הככר כולה, כיון שלא נהנה אלא כשווי זה.
