אף שאין לאדם להצטער על ענייניו, מכל מקום חובה להצטער על צער השמים, ומזה נמשך כל מין צער שצריך להצטער על החטאים ועוונות והפשעים, לא על עצמו שיסבול ענשים קשים, אלא על שגורם צער וכעס לפני מלך הכבוד:
וכן ראוי להצטער על חורבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו, לא על שאנו גולים דוויים וסחופים, אלא על צער השמים כי גדול מאד, וכן על כל מין יסורין, זה יהיה צערו, שגרם כעס וצער למלך רם ונשא. והרי זה דומה לבן האוהב את אביו והכעיסו כעס גדול עד שהוכרח לעזוב רחמי האב והכהו מכה רבה, שאם הבן אוהב נאמן אינו חושש על מכותיו כלל אלא על כעס וצער אביו, וחושב, איך אעשה ובמה אתרצה אל אבי שלא יהא לו צער וכעס בשבילי. ועל אחת כמה וכמה ביודענו שרחמי שמים מרובים, ומדתו להיטיב עד אין חקר, וגדלה אהבתו אל עמו ישראל, אם כן ראוי להצטער על היסורים, מצד אחר, שבודאי היה כעס גדול לאבינו שבשמים, עד שהוכרח להכותו מכה רבה.
