משנה ו: פּוֹתְחִין בְּיָמִים טוֹבִים וּבַשַּׁבָּתוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, אוֹתָן הַיָּמִים מֻתָּרִין וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים אֲסוּרִין, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ, הֻתַּר כֻּלּוֹ:
משנה ו: המשנה עוסקת עתה בדין נדר שהותר חלקו על ידי פתח, מה הדין של החלק האחר של הנדר, שאין לו פתח: פּוֹתְחִין לאדם את נדרו בִּכבוד יָּמִים טוֹבִים וּבִּכבוד שַּׁבָּתוֹת, וכגון שנדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כל השנה, אומרים לו, אילו היית זוכר שבכלל נדרך גם שבתות וימים טובים, היית נודר נדר זה, ואם משיב שלא היה נודר כך, אלא היה אומר שיחול נדר רק על ימות החול, מתירים לו. ובאופן שמתירים לו את הנדר בפתח זה, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, רק אוֹתָם הַיָּמִים מֻתָּרִין, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים [-כל ימות החול] אֲסוּרִין, כיון שאינו מתחרט אלא על כך שחל הנדר על שבתות וימים טובים, ואינו מתחרט על עיקר הנדר, לגבי ימות החול, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְלָלוֹ – שהותר חלק מכלל הנדר, הוּתַּר כּוּלוֹ, ואפילו החלק שלגביו לא שייך אותו היתר, ולכן אף שה'פתח' שבו התירו את הנדר הוא כבוד שבתות וימים טובים, מכל מקום לאחר שהותרו שבתות וימים טובים הותר כל הנדר, ואף ימות החול.
