משנה ז: כֵּיצַד, אָמַר קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם, הֻתַּר אֶחָד מֵהֶן, הֻתְּרוּ כֻלָּן. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְלָזֶה, הֻתַּר הָרִאשׁוֹן, הֻתְּרוּ כֻלָּן. הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר, וְכֻלָּן אֲסוּרִין. הֻתַּר הָאֶמְצָעִי, הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה מֻתָּר, הֵימֶנּוּ וּלְמַעְלָה אָסוּר. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה קָרְבָּן וְלָזֶה קָרְבָּן, צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:
משנה ז: מביאה המשנה דוגמא נוספת לדין 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו': כֵּיצַד, אָמַר הנודר לכמה בני אדם, קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לְכֻלְּכֶם, אם הוּתַּר אֶחָד מֵהֶם, הֻתְּרוּ כֻּלָּן. אבל אם אמר קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לָזֶה וְלָזֶה, הרי זה כאילו נָדַר נֶדֶר לכל אחד בפני עצמו, ולכן, אף שהותר אחד מהם לא הותרו כולם, אלא אם כן הוּתַּר הָרִאשׁוֹן שבהם, שאז הוּתְּרוּ כוּלָּם, ואין זה מחמת נדר שהותר מקצתו, אלא כיון שתלאם בלשונו זה בזה [שהרי אמר 'ולזה', 'ולזה'], וכולם תלויים בראשון, וכיון שהותר הראשון אין לאחרונים במה להיתלות, ובטל נדרם, אבל אם הוּתַּר הָאַחֲרוֹן, רק הָאַחֲרוֹן מֻתָּר, וְכֻלָּן שלפניו, אֲסוּרִין.
נדר מכמה בני אדם ופירט לשון נדר בכל אחד מהם, כגון שאמר שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לָזֶה קָרְבָּן, וְלָזֶה קָרְבָּן, אף אם הותר הראשון לא הותרו כולם, כיון שאינם תלויים בו, שהרי אמר לשון 'קרבן' על כל אחד בפני עצמו, ולכן צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
