משנה ב: אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ, צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא. נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו, יִטוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹּלֶת, יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ:
משנתנו ממשיכה לדון באופן צליית הפסח: אֵין צוֹלִין אֶת קרבן הַפֶּסַח, לֹא עַל הַשַּׁפּוּד של מתכת, וְלֹא עַל הָ'אַסְכְּלָא' – כמין טס של מתכת שמניחים עליו את הבשר, כיון שהמתכת מתחממת באש וצולה את הבשר, והרי זה 'צלי מתכת' ולא 'צלי אש'. אמנם אם ה'אסכלא' מנוקבת, והרי היא כמין רשת של מתכת, מותר לצלות עליה את הפסח, ובענין זה אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה היה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ, צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא, וכוונתו היתה לאסכלא מנוקבת, שמותר לצלות עליה את הפסח.
דין נוסף, אם נָגַע בשר הפסח בְּחַרְסוֹ שֶׁל התַּנּוּר, נמצא שאותו מקום נצלה מחום החרס ולא מחום האש, ונאסר באכילה, ולכן יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ שנגע בחרס, ושאר הבשר מותר באכילה.
אם נָטַף מֵרָטְבּוֹ של קרבן הפסח עַל הַחֶרֶס של התנור, והרי אותו רוטב אסור באכילה, וְחָזַר הרוטב עָלָיו – על הקרבן, נמצא שנבלע באותו מקום רוטב האסור באכילה, אין די בקילוף אותו מקום, אלא יִטוֹל אֶת מְקוֹמוֹ בשיעור עובי אצבע.
אם נָטַף מֵרָטְבּוֹ של הקרבן עַל הַסֹּלֶת הרותחת, נמצא שנצלה אותו רוטב מחום הסולת, ונאסר באכילה, ולכן יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ, וישרפנו כדין קדשים שנפסלו.
