(כ) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֨עְתִּי֙ בְּק֣וֹל ה֔' וָֽאֵלֵ֕ךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַ֣נִי ה֑' וָֽאָבִ֗יא אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וְאֶת־עֲמָלֵ֖ק הֶֽחֱרַֽמְתִּי׃ (כא) וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵֽהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל׃ (כב) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽה֙' בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל ה֑' הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֨עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃ (כג) כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֨סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֨סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר ה֔' וַיִּמְאָֽסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃ (כד) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי־עָבַ֥רְתִּי אֶת־פִּֽי־ה֖' וְאֶת־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֨אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָֽאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃ (כה) וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת־חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַֽה'׃ (כו) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֨סְתָּה֙ אֶת־דְּבַ֣ר ה֔' וַיִּמְאָֽסְךָ֣ ה֔' מִֽהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(כ) אמנם שאול לא קיבל את דברי שמואל, והמשיך להתווכח עמו, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל, אין דבריך נכונים, אלא אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה', ונהגתי אף בפרטי המצוה כפי שהצטוותי, וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה'. וגם את תכלית המצוה קיימתי, וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, שזה אות הנצחון, להביא את מלך האויב חי כדי להורגו בארץ ישראל, וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי, שזו היתה תכלית המצוה.
(כא) ועל מה שלא הרגו את הצאן והבקר הטובים חזר שאול ואמר את ההתנצלויות שאמר בתחילה, וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר, ואין החטא מתייחס אלי אלא לעם, ועוד, שעשו כן כיון שהיה זה רֵאשִׁית הַחֵרֶם, הראוי לה', ולקחוהו כדי לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל.
(כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אל שאול, הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים – וכי ה' רוצה את הקרבנות כמטרה בפני עצמם, והרי אין הדבר כן, אלא המעלה של הקרבנות היא כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' – שאנו מראים בכך שאנו שומעים בקול ה' שציונו על הקרבת הקרבנות, הִנֵּה יש לך להבין מכך ששְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב – השמיעה בקול ה' טובה ומעולה מהקרבן עצמו, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. – וההקשבה לקול ה' מעולה מהקטרת חלבי הקרבנות על המזבח, ואם כן טעות היא להמרות את פי ה' כדי להביא קרבנות, שהרי הקרבנות אינם תכלית בפני עצמה כלל, אלא רק אות על השמיעה בקול ה'.
(כג) ועתה הוסיף שמואל להוכיחו על כך שהתווכח בתחילה וסירב להודות בחטאו, כִּי חַטַּאת קֶסֶם, מֶרִי, כלומר, חטא זה של המרי והסירוב לשמוע בקול ה', הוא כחטא הקוסמים, שאינם תמימים עם ה' אלא פונים לידיעת העתידות מצד אחר, וזהו עוונך הראשון, שלא קיימת את ציווי ה' במלחמת עמלק, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר – ואילו ההפצרה וההתחזקות בדעתך לומר שלא חטאת, הרי זה כעוון ה'תרפים', שזו עבודה זרה, הרי שבכך הוספת עוון על חטאך, וגדול חטאך מנשוא, ולכן, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה', וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ, ובעוון זה תסור ממך מלכותך.
(כד) עתה הכיר שאול בגודל חטאו, והתוודה על כך, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל, חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ, אך עדיין הוסיף להתנצל על סיבת החטא, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם.
(כה) וְעַתָּה, מאחר ויש לי התנצלות על חטא זה, שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי על שעברתי על דבריך, וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה', ואבקש לפניו מחילה וסליחה על שעברתי על דבריו.
(כו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כיון שהתנצלות זו שיראת מהעם אינה מועילה מאומה אצל מלך ישראל, שמלכותו מן השמים ואין לו לפחד מפני העם, כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה', וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל [כלומר, גם אם התנצלותך נכונה מצד הנהגת מלך סתם, הרי אצל מלך ישראל אין זו התנצלות נכונה, ולכן הוסיף לו כאן את הלשון 'מהיות מלך על ישראל', לעומת פסוק כ"ג בו אמר לו רק 'וימאסך ממלך'].
