(כז) וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּֽחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃ (כח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע ה֜' אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵֽעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵֽעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃ (כט) וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃ (ל) וַיֹּ֣אמֶר חָטָ֔אתִי עַתָּ֗ה כַּבְּדֵ֥נִי נָ֛א נֶ֥גֶד זִקְנֵֽי־עַמִּ֖י וְנֶ֣גֶד יִשְׂרָאֵ֑ל וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי לַה֥' אֱלֹהֶֽיךָ׃ (לא) וַיָּ֥שָׁב שְׁמוּאֵ֖ל אַֽחֲרֵ֣י שָׁא֑וּל וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁא֖וּל לַֽה'׃
֍ ֍ ֍
(כז) וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת, וַיַּחֲזֵק שמואל בִּכְנַף מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע [ונחלקו בזה חז"ל, האם נקרע מעילו של שמואל או מעילו של שאול].
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל, אף שבדרך כלל גזירה רעה הנאמרת על ידי נביא יכולה להתבטל על ידי שיחזור האדם בתשובה, כאן יש שני טעמים לכך שלא תתבטל הגזירה: א. כאשר נעשה מעשה יחד עם הנבואה, הרי זה גזר דין שאינו מתבטל, ואף מעשה זה של קריעת המעיל מוכיח כי קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם, כלומר, אין זו רק נבואה על העתיד, אלא כאילו כבר נעשה הדבר היום, ואינו יכול להתבטל עוד, ב. וּנְתָנָהּ – יתן ה' את המלכות לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ, וכיון שביחס אליו זו גזירה טובה, שאינה מתבטלת, ממילא אף ביחס אליך לא תתבטל הגזירה, ולא תחזור אליך המלכות, ובאמת מיד סרה מעל שאול רוח ה' והוד מלכותו, ולאחר זמן התקיים הייעוד הטוב וניתנה המלכות לדוד.
(כט) הוסיף שמואל ואמר לשאול, אל תחשוב כי דרך ה' כדרך בני אדם, שמגזמים בדבריהם לומר דברים שאינם מתכוונים אליהם כלל, או שאומרים דברים ואחר כך מתחרטים עליהם, וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל – ה' שהוא נצחי, לֹא יְשַׁקֵּר בדבריו, וְלֹא יִנָּחֵם – ולא יתחרט על דבריו, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם, ועל כן בודאי יתקיים הדבר, שתינטל מלכותך.
(ל) עתה הכיר שאול בגודל חטאו, וַיֹּאמֶר שאול, חָטָאתִי, ואף שלא תבא עימי להשתחוות לה' לשם בקשת כפרה, מכל מקום עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹהֶיךָ, מפני הכבוד. ולדבר זה הסכים שמואל, (לא) וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל, וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה'.
