א) אף שבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, איסור מעילה יצא מכלל זה, ויש בו שליחות לדבר עבירה, ולכן מי ששגג, ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין, אם עשה השליח שליחותו, המשלח הוא שמעל. ואם לא עשה זאת מחמת שליחותו, אלא עשה השליח את הדבר מדעת עצמו, השליח הוא שמעל.
כיצד, בעל הבית שאמר לשלוחו תן (לי) מאותו בשר לאורחין, והיה זה בשר של הקדש, והלך השליח ונתן להן ככר של הקדש במקום הבשר שאמר לו בעל הבית, או שאמר לו תן להן ככר, ונתן להן בשר. וכן אם אמר לשלוחו הבא לי חפץ מסוים מן החלון, והיה זה חפץ של הקדש, והביא לו חפץ של הקדש אחר מן המגדל [-מין ארון], או שאמר לו הבא מן המגדל, והביא לו מן החלון, בכל אלו כיון שלא עשה את שליחות המשלח כראוי, אין מעשיו מתייחסים למשלח, אלא השליח מעל, וכן כל כיוצא בזה.
אבל אם הלך השליח והביא מן החלון כמו שאמר לו בעל הבית, אף על פי שאמר השולח לא היה בלבי שיביא אלא מן המגדל, וטעיתי בלשוני, בעל הבית מעל, שהרי עשה שליחות מאמרו – כפי שאמר בפיו, ודברים שבלב אינן דברים.
ואפילו היה השליח חרש או שוטה או קטן, שאין להן דין שליחות בכל התורה, מכל מקום אם עשה כמאמרו של בעל הבית, בעל הבית מעל. ואם לא עשה שליחותו, בעל הבית פטור.
