משנה יא: אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת. נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ, קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת חָסִיד. נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת רָשָׁע:
משנה יא: אַרְבַּע מִדּוֹת יש בַּדֵּעוֹת של בני האדם: א. נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – מי שכועס בקלות ומתפייס בקלות, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ – התועלת מכך שהוא מתפייס בקלות בטילה מחמת הנזק שיש לו בכך שהוא כועס מהר, כיון שהוא כועס תמיד, והנזק הנגרם בזמן כעסו לא יתוקן בכך שמתפייס מהר. ב. קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – מי שאינו כועס מהר, אך גם קשה לפייסו, יָצָא הֶפְסֵדוֹ מכך שאינו מתפייס בקלות, בִּשְׂכָרוֹ, שאינו כועס בקלות, ואף שקשה לרצותו, מכל מקום כיון שרוב הזמנים אינו כועס כלל, הרי החלק הטוב שבזה גדול מהחלק הרע. ג. מי שהוא קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, הרי זה חָסִיד [ואין הכוונה שאינו כועס לעולם, שאף זו אינה הנהגה ראויה, אלא שכועס לעיתים רחוקות, במקום הצורך]. ד. ומי שהוא נוֹחַ לִכְעוֹס, וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, הרי זה רָשָׁע, כלומר, במהרה הוא חוטא, כיון שהוא קל דעת לכעוס במהרה, וגם עומד על דעתו שלא להתפייס.
