משנה יב: אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים. מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ. מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, חָכָם. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, זֶה חֵלֶק רָע:
משנה יב: אַרְבַּע מִדּוֹת יש בַּתַּלְמִידִים, הלומדים לפני הרב: א. מי שהוא מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד – מבין מהר, אך שוכח מהר, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ – אף שיש לו חלק טוב, שהוא ממהר להבין, אך החלק הרע גרוע יותר, שהרי הוא שוכח מהר, ונמצא שאין בידו כלום. ב. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – מבין לאחר זמן רב, אך אינו שוכח את לימודו, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ – התועלת בכך שאינו שוכח גדולה מהנזק בכך שמבין לאט, כיון שבסופו של דבר תלמודו משתמר בידו. ג. מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, הרי הוא נעשה חָכָם. ד. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, זֶה חֵלֶק רָע שיש לאדם זה [אך לא שייך לומר כאן 'רשע' או 'חסיד', שהרי אין זה דבר שבבחירתו של האדם, אלא כך הוא טבעו]. והנפקא מינה שבדברים אלו, אם אין בידינו לספק צרכיהם של כל התלמידים, שיש להקדים את אותו שמהר לשמוע וקשה לאבד, ואחריו את מי שקשה לשמוע וקשה לאבד, ואחריו את התלמיד שממהר לשמוע וממהר לאבד, ואחרי כולם את אותו שקשה לשמוע וממהר לאבד.
