משנה ג: חֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לְהַר הַבָּיִת. שְׁנֵי שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה מִן הַדָּרוֹם, מְשַׁמְּשִׁין כְּנִיסָה וִיצִיאָה. קִיפוֹנוֹס מִן הַמַּעֲרָב, מְשַׁמֵּשׁ כְּנִיסָה וִיצִיאָה. טָדִי מִן הַצָּפוֹן, לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם. שַׁעַר הַמִּזְרָחִי, עָלָיו שׁוּשַׁן הַבִּירָה צוּרָה, שֶׁבּוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה (וּפָרָה) וְכָל מְסַעֲדֶיהָ יוֹצְאִים לְהַר הַמִּשְׁחָה:
משנה ג: מבארת המשנה את מקומם ושמם של אותם שערי הר הבית שהיו הלויים שומרים בהם: חֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לְחומת הַר הַבָּיִת, המקיפה את כל בית המקדש, שְׁנֵי שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה מִן הַדָּרוֹם, היו מְשַׁמְּשִׁין כְּנִיסָה וִיצִיאָה, וכיון שהעיר ירושלים היתה מדרום לעזרה, היו רוב האנשים נכנסים ויוצאים בשערים אלו, ולכן הוצרכו לעשות שם שני שערים [ומכונים 'שערי חולדה', כיון שבזמן בית המקדש הראשון היתה חולדה הנביאה אומרת שם את נבואותיה, באזני האנשים הרבים העוברים שם]. שער קִיפוֹנוֹס מִן הַמַּעֲרָב, מְשַׁמֵּשׁ כְּנִיסָה וִיצִיאָה [ונקרא כך על שם האדם שנידבו]. שער טָדִי מִן הַצָּפוֹן, לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם בקביעות, אלא הטמאים היו יוצאים משם בהצנע כמבואר להלן (משנה ט) [ומכונה 'טדי' שהוא תרגום של סוד וצניעות]. שַׁעַר הַמִּזְרָחִי, עָלָיו שׁוּשַׁן הַבִּירָה צוּרָה מצויירת, כיון שבשעה שעלו מן הגולה ציוה עליהם מלך פרס, שנתן להם רשות לבנות את המקדש, לצייר את שושן הבירה, כדי שיהיה עליהם מורא המלכות ולא יבואו למרוד בו, שֶׁבּוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה האדומה, וּפָרָה אדומה עצמה, וְכָל מְסַעֲדֶיהָ – העוזרים בשריפת הפרה, יוֹצְאִים לְהַר הַמִּשְׁחָה – הר הזיתים שבמזרח ירושלים, ששם היו שורפים את הפרה, מול שער המקדש [אף ששריפת הפרה כשרה בכל כהן, ולא דוקא בכהן גדול, היו רגילים לעשות זאת על ידי כהנים גדולים, כמבואר במסכת פרה (פרק ג' משנה ה')].
